שירשור לי ולגל ♥

~ בווווקר ~

מרטין - מהבוקר חבורת קרציות לא עוזבים אותי לשניה

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח חבורת קרציות XD

אמה - בבוקר התעוררתי לקולותיהם הנרגשים של כמה אנשים, לא לקולה הצווחני של אפי. אני נזכרת שאתמול לילי אמרה לי משהו על הסטייליסטים שלי.

מרטין - אני מחכה שהם יתנו לי לאכול את האוכל שלי בשקט

אמה - "אז את שמעת מה קרה בסוף עם נאימדה?" שואל אחת מהן בקול מתרגש, בזמן שהיא מושכת לי בשיער. אני מתאפקת לא לצעוק.

אפשר להריץ?

מרטין - כשהם נותנים לי לאכול, אני זוכה לטעום פרוסת עוגה.

לכי על זה.

אמה - "אני חושבת שסיימנו." אני שומעת קולות מאחורי. כבר למדתי לשייך אותם אחד לשני. זאת שדיברה עכשיו זאת ההיא עם השיער הירוק המזעזע.

אחרי הראיונות.

מרטין - "שיחקת אותה." טומי אומר לי כשאנחנו בוהים בתקרה של החדר שלי, "אני לא יודע." אני אומר

אמה - "היית מדהימה. הם מתו עלייך!" אפי מכרכרת סביבי, בזמן שלילי מחניקה צחוק. "תודה." אני מחייכת.

מרטין - "אני לא אצליח מחר. אבל אם אני אצליח, תבטיח להיות מנטור טוב?" הוא מבקש

אמה - "אפי, אני חושבת שנלך לישון. אמה צריכה להיות מוכנה למחר." לילי אומרת אחרי כמה דקות שאפי לא מפסיקה לדבר בהן. "אוי, נכון!" אפי נראית מבוהלת. "טוב, לכי לישון. שיהיה לך בהצלחה." אפי מתכופפת ונושקת לי על הלחי. "בואי." לילי ממלמלת ומושכת אותי אחריה.

המשחקיים!

מרטין - בבוקר טומי מעיר אותי, אני מחייך אליו חצי חיוך, ההתארגנות שקטה. הכל שקט. כשאני עולה לרחפת אני רק מביט מחייך אל טומי חיוך בטוח, אל תדאג. לא אמרתי לו. אני אהיה בסדר. לא אמרתי לו. מצחיק, דווקא כשצריך לומר דברים לא אומרים אותם. אני תוהה מה יש בחוץ, כמה זמן יקח לנו עד שנגיע לזירה. אני תוהה איך יצא מצב שעם מעט פתקים כמו שאני שמתי, אני נבחרתי. אחרי כמה שעות לא מעטות הרחפת עוצרת, גליל שקוף. חושך. אור. ואז הזירה, אני עומד על משטח גדול, הוא מקיף את קרן השפע. מזל שאני לובש מכנסיים לא צמודים, הלחות פה מגיעה עד לבחילה, כובע הכסקט המוזר הזה מגן מהשמש, היא חזקה, אני מביט סביבי בשישים השניות שיש לי, בנוף הקרוב יש עצים, גבוהים, ירוקים. נראה כמו ג'ונגל, אבל אם מסתכלים למרחקים יש הרים, שחורים, מוזרים. לא ראיתי כאלה מעולם. אני מחפש את אמה באנשים שמולי, היא נמצאת במשטח הכי רחוק ממני - אני בטוח בזה.
"הרעיון הכללי ברור לך?" שאלתי אותה שלשום.
"כן, המפקד." היא צחקה.
"לא יהיה לנו הרבה זמן, רוצי בקו ישר ותסתתרי, אני אאתר אותך ואחפש אספקה או משהו קטן להתחלה." אמרתי.
"ומה אם לא נשיג זה את זו?"
"אז נצטרך לחפש."
גונג! התחלנו, אני רואה אותה מתחילה לרוץ, היא רצה בסדר, אני מניח. אני לא חושב שאני רץ יותר מידי מהר, בטח שלא יותר מהר מטומי. אני די בטוח שמשהו בארס הנחש בקיץ שעבר שיבש אותי קצת. לא נורא. אני רץ מספיק מהר ומשיג תיק מוזר ופגיון, מספיק טוב. אני רץ, מישהי ממחוז שלוש - אני חושב שקוראים לה סייג' - מחליטה להתנפל עלי, היא מנחיתה עלי סכין וזה חוטף אותי קצת, אני בועט בה, מספיק חזק שהיא תעזוב אותי בשקט, אני ממשיך לרוץ, הלחות באוויר לא מועילה לתחושת הדם על הרגליים שלי, אף אחד לא ממש מתייחס אלי, אני כנראה עוד מתמודד דפוק ממחוז 12 שממש לא צריך לשים עליו כי הוא קיבל בדרך פלא 8. אני נכנס לג'ונגל, מתרחק מעט ואז מתחיל לחפש את אמה. אלו שעות הדמדומים, המשחקים התחילו בצהריים. משתלם לשבת בקיץ עם אבא בגינה, אני חושב ונמלא צער על זה שלא יצא לי להפרד ממנו באמת, אמא הייתה זאת שדיברה, אבל ניסה להשחיל פה ושם מילים כמו - "אתה הבן שלי" ; "אתה יכול לנצח" ; "אתה תחזור הביתה" שום דבר לא משתווה למה שאני באמת רוצה לשמוע, "אני אוהב אותך," ; "אתה תהיה בסדר," ; "מה אני אעשה בלעדיך" ; "שמור על עצמך, ילד שלי." לא שמעתי אף אחד מהמשפטים האלה, מוזר, אולי זאת הבעיה במשפחה שלי, לא יודעים מה זה מצבים קשים.
אני מוצא את אמה על עץ, קוטפת משהו אכיל. אני זוכר אותו באחת התחנות, "זה נקרא תמרים." היא יורדת במהירות מהעץ. אמה מושיטה לי אחד, "תודה." אני אומר ואוכל אחד, יש לזה טעם... נחמד, אני מעדיף את הפירות במחוז 12. אבל - זה מה יש, חבל שלא נפרדתי מהם. אני מורה לעצמי להפסיק להתמרמר במה שלא הספקתי לעשות, די, זה שטותי ופתטי. אני חושב. שאר הזמן עובר די מהר, אנחנו הולכים מהר, לא מדברים. ישנים על איזה עץ. מסתבר שיש לנו משקפי ראיית לילה, מעולה. אמה מעדכנת אותי בבוקר שיש לנו קרקרים, מים, תחבושות ויוד, כמובן שגם את משקפי הלילה. מצויין, זה יספיק לנו לכמה ימים הקרובים. אנחנו ממשיכים ללכת ביום השני, הליכה בלחות הזאת אחרי הקור שפוקד את מחוז 12, לא הכי להיט. חה - זה מגוחך. מידי פעם אמה מתחילה שיחה שפויה, כדי לוודא שלא איבדתי את השפיות. אם איבדתי? זה בתהליך. עד היום הרביעי מתו מחצית המתמודדים, ביניהם קרייריסט אחד. מחוז 12 נמצא עדיין בתמונה, בשליחות מלאה. אנחנו מתיישבים לאכול, קרקר לכל אחד. ותמרים, אני מתחיל לאבד את השפיות כי זה נהיה טעים לי. איכס. פתאום דמות יוצאת מהשיחים, לא, שתי דמויות, אני קם במהירות. קרב, הכל קורה נורא מהר, אני אומר לאמה לברוח, קרייריסטים. אחד רץ משם אחרי אמה, השני מתגושש איתי, התגוששתי בבית ספר עם הרבה ילדים, אבל הקטע במחוז 12, אין ילד שעובר את המשקל 69 ק"ג - בדוק - וזה שהתגוששתי איתו עכשיו, שקל לפחות 100 קילו. הוא חובט בי וחונק, מכה בראשי באדמה, היא קשה, ואז מרים אותי וזורק על עץ, כאילו הייתי כרית. ואולי זה אבן? אני לא סגור על זה. אני עומד לאבד את ההכרה, בדקה האחרונה אני שומע:
"מחוז 6! זה שקיבל 10! נחזור אליו אחר כך! אולי מחר! למי אכפת? הוא ימות בכל מקרה! והוא והחברה הקטנה שלו אוכלים תפוח אחד ביום. בוא כבר!" הם הלכו.
הכל שחור.

יצא לי די צולע, תתמודדי. הוא ברגע זה איבד את ההכרה.

אמה - אני רצה מהר כמו שמעולם לא רצתי. הקרייריסט רודף אחרי. אני מתכננת לרוץ עד שהוא יתייאש מלחפש אותי בין כל העצים, אבל הוא משיג אותי במהירות. אני מנסה לתכנן משהו ממש מהר, ובזמן שאני מתכופפת מתחת לענף נמוך, עולה לי רעיון. אני מגבירה את מהירות הריצה שלי, למרות שאני כבר ממש מתנשפת וכואב לי בצד. הקרייריסט נוהם מאחורי. כשמגיע הענף הנמוך הבא, אני רצה באלכסון כדי להגיע לקצה הפחות עבה, תופסת אותו ביד שלי ומשחררת כשהוא נמתח עד הסוף. כף היד שלי מתחילה לדמם, אבל זה עובד. הענף נתקע בפניו של הקרייריסט, והוא נפל על הרצפה ואיבד את ההכרה. אני עומדת כמה שניות רחוק ממנו, למקרה שהוא יתעורר, ואז מחליטה שזה בטוח להתקרב. הוא נושם, אבל מעולף. אני חושבת לרגע. אם אני אהרוג אותו, אני ארגיש ממש נורא. אבל אם לא... הוא ירצה לנקום. אני מביטה עליו. בחגורה שלו תחובים סכינים ופגיונות חדים, ועל כתפו תלויה קשת וחיצים. מבלי לחשוב אני מתכופפת, מכניסה את הפגיונות והסכינים לחגורה שלי ואת הקשת לוקחת ותולה על גבי, אחרי מאמצים רבים, יחד עם החיצים. ואז אני מוציאה את אחד הפגיונות מהחגורה, נושמת עמוק ותוקעת אותו בליבו של הקרייריסט. העיניים שלו נפקחות ואני רואה אותן מפלבלות. הוא מפסיק לפרכס ונשמעת ירייה. אני מתחילה לרוץ בחזרה למקום שמרטין היה בו קודם, ונעזרת בשביל הדם שהשארתי אחריי במשך כל הדרך, אחרי שהקרייריסט זרק עליי סכין קטנה והיא פגעה לי ביד שמאל. אחרי כמה דקות אני חוזרת לאותו מקום ומוצאת את מרטין חסר הכרה על האדמה הקשה. אני רצה אליו ומתכופפת. הדופק שלו יציב, והוא נושם. אני מתיישבת לידו אחרי שוידאתי שהחתך בראש שלו לא עמוק מדי ומחכה שיתעורר בעודי נשענת על העץ.

מרטין - כשאני מתעורר, הצורך הראשוני שלי הוא להקיא. אני מקיא איפשהו בלי לשים לב. מה קורה פה? מה אני עושה פה? אני מתיישב

אמה - אני מתנערת מהבהייה הממושכת באוויר. "מרטין, אתה בסדר?" אני שואלת בדאגה.

מרטין - "סתם..." אני ממלמל

אמה - אני מוציאה את בקבוק המים מהתרמיל שמונח על האדמה ונותנת למרטין.

מרטין - "תודה..." אני לוגם מהמים, "מה קרה פה?" אני שואל מבולבל

שני קרייריסטים התנפלו עלינו, אמרת לי לברוח אז ברחתי. אחד מהם רדף אחרי וזרק עליי סכין," אני מראה לו את הפצע שלי ביד שכבר לא דימם. "ואז גרמתי לו לאבד את ההכרה עם ענף." אני מחייכת לעצמי. "הוא באמת לא חכם במיוחד. לקחתי את הנשק שלו והרגתי אותו." אני משפילה מבט. "ואני חושבת שהקרייריסט שהיה איתך גרם לך לאבד את ההכרה. אתה באמת לא זוכר את זה?"

מרטין - "לא ממש. אני ממש מאבד את השפיות." אני אומר, "כן... טוב אמרת כמה דברים שבבירור לא היו במקום על הפרידה שלך מלילי..." אמה אומרת

אמה - מרטין מרים אליי את עיניו ממקומו על האדמה.

מרטין - "םלטת כמה דברים. אבל זה לא חשוב נכון?" היא שואלת. הדחף להקיא שוב עולהץ

אמה - "אוקי, שב." אני אומרת. "אני חושבת שזה משהו אחר. אתה נראה רע."

מרטין - "אני מרגיש בסדר."

אמה - "אתה בטוח? שנלך לחפש מקום להעביר בו את הלילה?"

מרטי- אני מושך בכתפיי, "אחרייך."