שירשור לי ולגל ♥

לילי - "אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד." אני אומרת בנשימה אחת.

מרטין - אני שוקל מילים אפשריות, "מה? למה?" אני שואל לבסוף

לילי - "אני... זה פשוט ש..." לאחר כמה נסיונות כושלים וגמגומים אני מוותרת. "זה מסובך, מרטין."

מרטין - אני מתחיל לרקוע ברגלי במעין עצבנות, "את אומרת לי שאת עוזבת אותי, את לא יכולה להשאיר אותי בסימן שאלה." אני אומר

לילי - "אני אסביר לך. אני מבטיחה. אבל לא עכשיו. אתה נראה בהנגאובר רציני."

מרטין - "אני בסדר. אני רק רוצה שתסבירי לי."

לילי - "לא עכשיו, מרטין..." אני ממלמלת, מודעת לכך שזה קרב אבוד מראש.

מרטין - "אני מתחנן בפנייך לילי." אני אומר ומוריד את המעיל שלי. זורק אותו על הרצפה, יש שכבה דקה של שלג על הרצפה והמעלות רק יורדות בזמן האחרון

לילי - "אתה תצטנן. למה הורדת את המעיל?"

מרטין - "תעני לי את קודם." אני אומר

לילי - "מרטין..." אני ממלמלת שוב.

מרטין - "לילי...." אני מחכה את נימת קולה. גשם יורד ומקפיא אותי עד העצם

לילי - "מרטין, אתה תצטנן. אני מתחננת, תלבש את המעיל."

מרטין - "אז תסבירי לי."

לילי - "זה פשוט כבר לא זה יותר, בסדר? אני מצטערת, אבל אני לא יכולה." אני אומרת את כל זה במבט מושפל לנעליי.

מרטין - "זאת לא סיבה, תראי לילי - אני יודע שהייתי שתוי אתמול, ושלא היית כמה חודשים בבית עכשיו,ושאת לא מרגישה שזה זה יותר אבל אני חושב - אפ לא בטוח - שאנחנו יכולים לשנות את זה ולהחזיר את זה שזה יהיה זה." אני נואם

לילי - אני לא מגיבה ומרימה את המעיל של מרטין מהשלג, מנערת אותו ומושיטה לו.

מרטין - "אני מבין שאת חושבת שאני טועה."

לילי - "אני... טוב... כן." אני ממלמלת.

מרטין - אני דוחף אליה את המעיל, אני לא צריך אותו. אני אומר, אני רטוב עד העצם

לילי - אני מניחה את המעיל בידו, ממלמלת "מצטערת..." ופונה הביתה.

מרטין - אני זורק את המעיל על הרצפה ופונה לעבר הצד השני של השכונה, האחו

לילי - אני מרגישה שמישהו מסתכל עליי, ואני יודעת שאלה לא סיידי ואמה. אני מרימה את ראשי, ומספיקה לראות את טומי סוגר את הוילונות שלו.

מרטין - אני רץ לאחו ומתיישב על גזע עץ כרות. אני לא פוחד מהאחו, גם לא אחרי כל הקטע עם הנחש

לילי - אני חוזרת הביתה, ועולה לחדרי. אני מתיישבת על המיטה, שם מחכות לי סיידי ואמה עם המון שאלות.