שירשור לי ולגל ♥

לילי - "טומי!" אפי מתחילה לנזוף בו בכעס.

טומי - "מה?"

לילי - אפי נעצרת ומסתובבת אל טומי. אני מביטה אל היציאה בכמיהה בזמן שאפי מטיפה לטומי. אני לא מקשיבה במחיוד, זה לא כל כך מעניין אותי.

טומי - "למה שאני אלמד את הדבר הדפוק הזה שכתבת? לא הכרתי בכלל את המועמדים מהמחוז. לא נגעתי בהם לשניה! למה אני צריך לנאום לכבודם?! זה לא מספיק שאני נעמד מול המחוז שלהם ומראה שאפשר לנצח? לפני שלוש שנים המתמודדת ממחוז 10 שיספה לאח של ילד מהכיתה שלי את הגרון! ומפתיע, אבל היא ניצחה, את לא ראית איך היא הייתה ססגונית וגאה בזה ואיך שהיא עמדה מול המשפחה שלו וחייכה להם בפרצוף!" אני כמעט צועק על אפי

לילי - נחמד לדעת שאני לא הנאדם היחיד שטומי מוציא עליו עצבים. אני מגחכת לעצמי.

טומי - אפי מביטה עלי, אבא מופיע מאחורי ונוגע בכתפי. אני מסתובב אליו. "מה?"

לילי - אני נשענת בשיעמום על הקיר. לא נראה שמישהו שם לב.

טומי - "אנחנו יכולים להחליף מילה או שתיים?" אבא שואל אותי, "אתם תוכלו, אחרי ההצגה של טומי ולילי במחוז." אפי אומרת

לילי - אני מתחילה להביט שוב לכיוון היציאה. מחוז 10.

טומי - אבא נאנח ורק מביט בי שניה. "בוא." הוא אומר

לילי - אני מחכה בחוסר סבלנות.

טומי - אנחנו יוצאים מהרכבת. ההרגשה להיות על מקום באמת יציב מוזרה פתאום.

לילי - אני יוצאת אחרי כולם, כשאפי מאיצה בנו.

טומי - המחוז נראה במצב סביר. אבל ריח הפרות חוגג בו, וכמותו גם הזבובים

לילי - אני מביטה מסביב, והדבר הראשון שאני נתקלת בו הוא הפרות. והריח. מפתיע. לא ציפיתי למשהו אחר.

טומי - אנחנו נכנסים למכונית, היא מסיעה אותנו ישר לכיכר.

לילי - אנחנו מגיעים לכיכר, שם אחרי כמה דקות קוראים לנו לעלות לבמה.

טומי - אנחנו עולים לבמה. ראש העיר קורא.

לילי - אני מביטה בקהל בחיוך קטן, אבל אז נזכרת בדבריו של טומי ברכבת. אני מפסיקה לחייך, וכשקוראים לשנינו אנחנו נעמדים בקדמת הבמה, וכמו במחוז 11 טומי שותק ואני מדברת.

טומי - אני נותן ללילי לומר הכל, מילא, אני מתכוון לדבר רק במחוז 4. שם זה באמת יהיה מכוונה לדבר. זוג ילדים קטנים, בן ובת עולים לבמה באוברולים לבנים ונעלי בובה שחורות. בידיהם הם מחזיקים זרי ראש מלאי צבעים. אני מביט בהם שניה ואז סוקר את הקהל, בין השורות הראשונות היא יושבת - זאת שהרגה את אח של ילד מהכיתה שלי. הילדה מושכת במכנסי מעט ואני משפיל אליה מבט, היא ג'ינג'ית, שיערה קלוע בשתי צמות. היא מושיטה לי את הכתר ואני כורע ברך לפניה, נותן לה לשים לי אותו. אני מביט אליה, היא מחייכת וקדה קידה קטנה ומגושמת.

לילי - אני עושה כמו טומי והילד הג'ינג'י הקטן שם את הכתר על ראשי. אני נוגעת בו ומחייכת אל הילד הקטן. הם יורדים מהבמה.

טומי - אני עוקב במבטי אחרי הילדה הקטנה שתופסת את מקומה לצד אישה אחת, שנראית מבוגרת. מבוגרת בשביל להביא ילדים. מודים לנו ואנחנו יורדים מהבמה. "אני כבר חוזר." אני אומר לכולם. אני רץ אל הכיכר.

לילי - "לאן הוא הלך?" פיטה שואל אותי. אני מושכת בכתפיי. כל מה שאני רוצה זה לסיים את היום הזה.

טומי - האישה ההיא והילדה מתכוננות לצאת. "חכו!" אני קורא לעברן. הן מסתובבות, "כן נערי?" שואלת האישה. "רציתי. לומר... תודה..." אני נעצר ומתנשף. "על מה?" שואלת האישה. "רציתי להודות לילדה הקטנה." אני אומר. הילדה כבר הספיקה להתחבא מאחורי החצאית של האישה. "ילדה קטנה? מִייֶר שלי כבר בת 5." צוחקת האישה. "אני מתנצל, תודה לך מייר." אני אומר ומחייך אליה. "לא היית צריך לרוץ לכאן, מייר תהיה בארוחת הערב בבית ראש העיר." אומרת האישה. "הרגשתי מחויב." אני אומר. "טוב, בכל אופן. הזר הזה הולם אותך." היא אומרת. "תודה." אני מודה ומסתובב. "תבטיחי לי שאפגוש אותך?" אני שואל פתאום. "אוקיי." לוחשת מייר. אני סופר לעצמי בלב לזינוק ורץ בחזרה להיכל שכולם מחכים לי בו.

לילי - "איפה היית?" פיטה שואל בשנייה שטומי חוזר, אבל אפי קוטעת אותו. "אנחנו צריכים לזוז."