שירשור לי ולגל ♥

לילי - סידוונה נכנסת לחדר עם אפי. "טוב, אני אשאיר אתכן לבד." אפי אומרת ויוצאת.

טומי - אני יוצא אחריו וסוגר את הדלת

לילי - אני שמה לב שסידוונה מחזיקה משהו ביד. אני מזהה את זה בתור דבר ההוא שעשתה לי איתו חורים לפני חצי שנה. "שלום." היא אומרת ומתקרבת אליי.

טומי - אני הולך אחרי אבא

לילי - "גבהת." סידוונה אומרת. "תודה." אני אומרת לה. "מוכנה? תעצמי עיניים אם את רוצה." סידוונה אומרת.

טומי - קולות מוזרים בוקעים מהחדר של לילי

לילי - אני עוצמת עיניים.

טומי - "מייקאובר?" אני שואל

לילי - אני פוקחת עיניים כשאני שומעת את קולו של טומי. טעות. העיניים שלי מתמלאות דמעות מהכאב כשסידוונה מחוררת לי את אוזן ימין.

טומי - "לא." אבא אומר וממשיך. אני מושך בכתפיי והולך אחריו

לילי - אני עוצמת את עיניי בחזרה. סידוונה עוברת לאוזן שמאל. אני נושכת את השפה. עכשיו יותר כואב לי, כשאני יודעת לאיזה כאב להתכונן.

טומי - אני חושב על לילי..

לילי - "בסדר. סיימנו. אבל שלא תחשבי שאת הולכת לארוחת צהריים בבגדים האלה. תחליפי לאלה שלבשת קודם." סידוונה אומרת לי. אני נאנחת ונכנסת למקלחת כדי להתלבש. כשאני יוצאת וזורקת את הבגדים על המיטה סידוונה שואלת "איפה הקשת שלך?" אני חושבת לרגע. "שכחתי אותה במרפסת." אני אומרת. אוף. לא הייתי צריכה להגיד את זה. "טוב. תביאי מסרק ובואי לפה." סידוונה אומרת. אני חוזרת למקלחת, לוקחת מסרק וחוזרת אל סידוונה. היא לוקחת את המסרק מידי ומתחיילה לסרק את השיער שלי, שמלא קשרים. אני נושמת עמוק כדי לא להגיד שום דבר או לצעוק מכאב. הבנתי, הבנתי. באמת שהבנתי, לא צריך להמחיש את המשפט הזה כדי שאני אפנים. סידוונה מסיימת ומניחה את המסרק בצד. היא מסדרת עוד רגע את התלתלים שלי ואז גוררת אותי למרפסת. היא מוצאת את הקשת שלי שם ושמה אותה על ראשי. "מעולה. בואי, הולכים לאכול צהריים. אבל שימי גרביונים קודם." אני מתה להשתיק אותה ואת אפי, אבל שותקת והולכת לחדר שלי כדי לשים גרביונים. אחרי שאני שמה אותם וסידוונה מרוצה, אני בורחת לחדר האוכל לפני שהיא תחליט גם לאפר אותי. זה עובד.
"היי." אני אומרת כשאני מתיישבת ליד טומי. "היי." הוא מחזיר לי ופיטה מחייך אליי. אני רואה על פניו של טומי שהוא רוצה להגיד כל דבר שהיה לי להגיד לאפי או לסידוונה בשעה האחרונה אבל הוא שותק, בגלל הסיבה שאפי וסידוונה גם נמצאות פה. ואולי בגלל שהוא לא רוצה שיגררו גם אותו בשביל זה. אני לוקחת כף אורז ואוכלת בקושי. אני לא רעבה במיוחד. אנחנו מסיימים לאכול בשקט, ואני חוזרת לחדר שלי לפני כולם, בטענה שאני עייפה. אני מחליפה בגדים שוב, למרות שאני יודעת שיכריחו אותי להחליף בחזרה לארוחת ערב, ויוצאת למרפסת. אני נשארת שם עד הערב, כשהיימיטץ' בא לקרוא לי לאכול. אני אומרת לו שאני לא רעבה ושאני אולי כבר אוכל בחדר והוא עוזב אותי. אני ממשיכה להישאר במרפסת עד שיורד הלילה ואז אני נכנסת בחזרה. אני באמת מתחילה להיות עייפה, אז אני פשוט נשארת בבגדים האלה והולכת לישון.
הסיוטים תוקפים גם הלילה, ואני דיי בטוחה שכל הרכבת שומעת את הצרחות שלי.

טומי - אני אוכל את ארוחת הצהריים, שאר היום עובר בעצלתיים אבל בסופו של דבר אני זוכה לשכב במיטה ולנסות לישון. צרחות מהדהדות באוזניי. אני פוקח את עיני וקם במהירות, נראה שאני היחיד ששומע, וזה הגיוני - יש בידוד בין הקרונות ואני ולילי היחידים בקרון. אני נכנס לחדר שלה.

לילי - למרות הצריבה בידי מהשריטות, אני כרגיל לא מתעוררת.

טומי - "לילי!" אני קורא ונעמד לידה, אני מתחיל להניע אותה, שום דבר. "לילי!" אני כמעט צועק. היא מתעוררת בבהלה ובמפתיע - מעצם ההפתעה אני עף אחורה ונתקע בשידה.. בעורף... דה ז'ה וו

לילי - אני מתעוררת בבהלה, מתנשמת מפחד. אני מביטה הצידה, לכיוון האנקות. "טומי!" אני קוראת בבהלה ויורדת מהמיטה. אני רוכנת לידו. "אתה בסדר?"

טומי - "זה מה שאני צריך לשאול אותך..." אני אומר ומשפשף את עורפי.

לילי - אני משפילה את מבטי אל ידי המדממת. "אמרתי לך שיש לי סיוטים. קיבלת מכה?"

טומי - "כן... אבל עד כדי כך?" אני אומר. "לילי," אני פותח

לילי - אני מביטה בטומי.

טומי - "את פוחדת?"

לילי - "פוחדת ממה?"

טומי - אני משפשף את עורפי, לא שזה עוזר אבל זה נותן לי סיבה למה לא לחשוב על ידה של לילי, "את רועדת לילי..." אני אומר ומתקרב אליה. היא מתנפלת עלי במין חיבוק ומתחילה לבכות

לילי - אני מניחה את ראשי על כתפו של טומי ובוכה.