שירשור לי ולגל ♥

קטניס - אני מביטה בו במבט מוצף דמעות. "באמת? זה מה שיש לך להגיד? הילדים שלנו שונאים אותנו ולא מוכנים לדבר איתנו, וזה מה שיש לך להגיד? 'אנחנו משהו מיוחד'? ברצינות?" אני מרימה את קולי לצעקה.

פיטה ♥ - "מה את רוצה שאגיד? תאמרי לי ואני אגיד את זה. אבל אין לי מה לומר..."

קטניס - "פשוט... לך תדבר עם טומי. אני ממש לא במצב לדבר עם לילי עכשיו."

פיטה - אני נאנח ויוצא.

כשאני מגיע לחדר... הדבר האחרון שמעניין אותי זה להסביר את עצמי...

קטניס - אני נועלת את הדלת אחרי פיטה, נשכבת על הכרית ובוכה. אני חושבת על האירוניה במצב - אני פגעתי בלילי ואני בוכה.

טומי - אני מרגיש שמישהו נוגע בי... אבל הראש כל כך כואב לי והפקודה הפיצית הזאת מכאיבה לי... "טומ'ס. היי אני פה... תרגע..." אני שומע את אבא אומר לי, אבל כל כך כואב לי שאני לא מצליח להבין את הדבר...

קטניס - אני קמה מהמיטה, עדיין בוכה ומתיישבת ליד השולחן. אם מכתב קטן גרם לזה, מכתב קטן גם יתקן את זה.

לילי - אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל אני יודעת ששאני עדיין בוהה.ולא אכפת לי מכלום.

טומי - אני לא נרגע - הראש לי כואב לי בטירוף! אני בקושי מצליח להתרכז במה שאומרים לי או לחזור לעמידה.. אפילו לא לומר משהו, שיעזוב אותי.

"וגם כוס מים. תודה." אני שומע את אבא. "טומי... הכל בסדר.."

טומי המסכן...

לילי - אחרי זמן לא מוגדר, אני שומעת דפיקה בדלת. עוד דפיקה ואז לחישה רמה "מתחת לדלת." אני קמה באיטיות ורואה דף ליד הדלת.

טומי - איכשהו: אני מרגיש חנק. אני משתעל..
אחרי עוד 2 דקות שעוברות ממש ממש לאט אני מצליח לחזור לתפקוד... אבא עוזר לי לשבת על המיטה ונותן לי כוס מים לשתות..
אנחנו שותקים.

לילי - אני מרימה את הדף, מסתכלת עליו חלקיק שנייה וזורקת אותו לפח. זה הכתב של אמא. לא מעניין אותי. אני חוזרת לבהות בתקרה.

טומי - "תראה טומ'ס... בחיים... עשיתי טעויות... אפילו יותר מידי, ו..." אבא מתחיל. קשה לי להקשיב לו - עדיין כואב לי הראש וחוץ מזה: למה לי?

לילי - אני יוצאת כדי לשאוף קצת אוויר.

טומי - "אתה התנשקת עם קטניס." אני מבהיר ואומר באיטיות. "עם קטניס." אני מדגיש. הוא נאנח. אני בא לומר עוד משהו אבל במקום זה שותה

לילי - אני מגיעה לדלתות הכפולות שנפתחות ל"מרפסת", ופותחת אותן. אני יוצאת החוצה ונהנית מהנופים.

טומי - "חיובי." הוא אומר.

לילי - הנופים כל כך יפים... הרים וגבעות ואגמים ונחלים ועצים ושיחים ופרחים, פרחים בכל מקום...

טומי - "למה זה לא מפתיע אותי?" אני שואל...

לילי - פרחים כתומים, וצהובים וסגולים ואדומים וורודים ואפילו כחולים...

תשחקי את פיטה...

טומי - אני שותה.

פיטה - אני מביט בטומי בהפתעה. "מה זאת אומרת לא מפתיע אותך?" אני שואל, מופתע בעצמי.

לילי - ועוד פרחים... אני מרגישה יד מונחת על כתפי. אני מסתובבת לאחור ורואה את אמא. אני מסתובבת בחזרה.

תגובה 300 XD אומייגאד XD

--

טומי - "סתם. זה תמיד נראה אמיתי." אני אומר ובוהה בכוס הזכוכית.

מזל טוב לך....

פיטה - אני מתבלבל. "מה אמיתי? אני וקטניס? אתה יודע שאני מאוהב באמא שלך." אני שותק וממשיך "שבמקרה היא גם אישתי."

לילי - "אני לא רוצה לדבר איתך." אני אומרת. "לילוש, בבקשה.." אמא מתחננת. אני זוקרת את סנטרי ועוצמת את עיני בחשיבות, בעיקר כדי להסתיר רת הדמעות.

טומי - אני שותק ובוהה בכוס

פיטה - "טומי? אתה מוכן לענות לי בבקשה? אני לא מבין אותך." אני שואל.

לילי - "בבקשה לילי, תני לי הזדמנות להסביר. זה לא כמו שזה נראה." המשיכה אמא להתחנן. "את עדיין קרועה בין פיטה לאבא ולא יודעת מה לעשות, אז בגלל שהתחתנת עם אבא את מפצה את פיטה - שעדיין מאוהב בך, דרך אגב - בנשיקות ובקצת אהבה." אני אומרת באדישות. אין לי מושג מאיפה זה הגיע. אולי איכשהו תמיד ידעתי את זה. היד כבר לא על הכתף שלי. אמא בוהה בי במבט המום. אני יודעת שפגעתי בול.