שירשור לי ולגל ♥

טומי - 'אוי אבא...' אני חושב אבל לא אומר את זה, בכללי - אין לי בעיה עם נשיקות, אבל לנוכח המצב, הבחילה שלי מרגישה פתאום חזקה ועזה יותר.

פיטה - "פשוט תזרמי." אני אומר בשקט בזמן שאפי עולה ומסתירה אותי.

לילי - "אני לא יכולה לסבול את זה..." אני ממלמלת ומסתכלת על הנעליים שלי. אמה מחבקת אתי בעידוד.

קטניס - "מה נראה לך שאני עושה?" אני שואלת ומניחה את ראשי על כתפו.

טומי - אני מוחה כפיים כי כולם עושים ומנסה שאבא יראה את המבט שאני נועץ בו.

פיטה - "אני רק אמרתי... אבל בואי נגיד ככה - זה מה שהוציא אותנו בחיים במשחקים." אני אומר ומלטף את שערה

לילי - אמה, סיידי וליז מספיק רגישות כדי לא למחוא כפיים לאמא שלי ופיטה. אני מודה להן בלב.

קטניס - "ידוע..." אני אומרת ושמה את רגליי בחיקו.

הם מוחאים כפיים לאפי XD

---

טומי - אני מחכה שהכל הזה יעבור אבל נדמה שהזמן זז לאט מאוד..

פיטה - "אבל את יודעת איך זה בקפיטול, כולם שם דפוקים בשכל..."

שיהיה הם יכולים למחוא כפיים למי שבא להם....

---

לילי - אפי עולה ונואמת כרגיל. היא נואמת במשך דקות ארוכות. אני מתה משיעמום.

קטניס - "אני יודעת". אני מגחכת ומעבירה את האצבע שלי על אפו בשובבות.

טומי - אפי נואמת וזה משעמם...

פיטה - "הם נראה לך עדיין עם "העדשה" עלינו?"

לילי - אלוהים איזה סבל... כל שנה אותו דבר.. סוף סוף אפי מסיימת לנאום. "אוי! כמעט שכחתי! ומי ייתן..." היא אומרת בקולה הצפצפני ואני משלימה "שהסיכויים תמיד.."

קטניס - "יהיו לטובתכם!" אני מצחקקת "ולא נראה לי, כרגע הם על אפי... עכשיו עלינו" אני אומרת ומצחקקת שוב, הפעם למצלמה.

טומי - 'לפחות היא הייתה מחליפה צבעים למשהו נורמלי - אפילו את זה היא לא עשתה?' אני חושב, הנה זה מגיע!!!!!! ההגרלה!!!!

פיטה - אני מחייך ואז מרצין כשאפי נעמדת על יד הדוכן המוכר להפליא...

לילי - "אני...אני חייבת להגיד לכן משהו." הן מסתכלות עליי. אפי ניגשת למיכל הבנות כרגיל. "אני..אני... עומדת..." אפי מכריזה "והנבחרת היא...ליליאן הות'רון!" אני משפילה ראש. הן מסתכלות עליי בפחד ובתמיהה. "עומדת להיבחר." דמעות עומדות בעינינו. הן מחבקות אותי ואחרי שאני מנגבת את הדמעות אני עולה באומץ לבמה.


קטניס - דמעות. זרם חם ורטוב של דמעות. הן יורדות על לחיי באיטיות ומטפטפות לעבר החולצה שלי. פיטה מחבק אותי. אבל באמת. שנינו יודעים מה הוא חושב.. 'הבן שלי הבא...'

טומי - אני שותק - ובוהה בה עולה לבמה, 'אני הבא...' אני אומר... אני נושך את שפתי התחתונה, כדי לשמור שלא אקיא...

פיטה - "יהיה בסדר... יהיה בסדר..." אני מנסה לנחם, אבל זאת לגמרי בדיחה! איזה יהיה בסדר ואיזה נעליים?! הכל בזבל!

לילי - אני נושכת את שפתי ומחייכת חיוך אמיץ למצלמות. אני לא רוצה להיתפס חלשה... אפי נואמת קצת על גורל ושטויות כאלה...נו ברצינות. זה הקקיטול הזה. אני מסתובבת לאמא.


קטניס - אני רואה את לילי שלי מסתובבת אליי. אני מחייכת אליה, למרות הדמעות. היא מסתובבת בחזרה. אני מחליטה להתעלם מפיטה כי שנינו יודעים את האמת.

טומי - אני לא חושב על להזדקף, "והמועמד של מחוז 12 הוא..." אומרת אפי ומנסה באופן כושל לפתוח את הפתק העלוב: "טומי מלארק!" היא קוראת לבסוף, אף על פי שזה צפוי מידי - אני מרגיש כאילו חטפתי הרגע בוקס לחזה... אני מפלס דרך בין כל האנשים - מביט רק על הרצפה.

פיטה - אני מביט בו, בטומי, הולך לעבר הבמה במבט אטום. "צפוי צפוי אבל זה לא נקלט. לא עכשיו, ולא אף פעם. כמה שלא תכין את עצמך אתה לעולם לא תהיה מוכן..." אני ממלמל בשקט.

לילי - אני צופה בטומי מפלס את דרכו ועולה על הבמה. הוא נראה כל כך שבור. עם השיער שלו על הצד ככה, והעיינים הגדולות, שעוד שנייה בוכות.... אני מתאפקת לא לנשק אותו על המקום. אני מסתפקת בחיוך מעודד. אפי מדברת, ואז עוד אנשים עולים, אבל כל הדברים נראים חלולים בשבילי. אם אני לא אחייה, אולי טומי יחיה בסוף... זאת תהיה נחמה מספקת. אבל אם אני אחיה...

קטניס - הסיטואציה המוכרת הזאת... לפתע, אני רואה בעיניה של לילי משהו שמעולם לא ראיתי אצלה. זה מוכר לי... ראיתי את המבט הזה כש..כש.. כשפיטה עלה לבמה לידי, לפני משנראה כמיליון שנה... והסתכל בדיוק כך עליי... 'היא מאוהבת בטומי!' היכתה בי לפתע ההבנה. 'איך לא ראיתי את זה עד עכשיו?'

טומי - 'הלוואי וזה היה נגמר כאן ועכשיו!' אני חושב ומעיז לראשונה מאז עליתי לבמה לסקור את פני השטח: שום סימן לאמא... האם אבא שם לב לזה?

פיטה - אני מביט בו בחוסר אונים... ואז אני רואה שכולם קמים: 'הו כן, הימנון' אני חושב וקם גם אני.

לילי - ההימנון. אני שרה ומסתכלת על אמה, ליז וסיידי. הן בוכות. אני מחייכת אליהן בכוח. אני עומדת להתגעגע אליהן...

קטניס - ההמנון נגמר, וכולם הולכים. אני רצה ללילי ומחבקת אותה. "בסוף כן ייצא לנו להיות ביחד.." היא מנסה להתבדח, אבל אני לא צוחקת.

טומי - לא שרתי בהימנון, זה לא מפריע לי במיוחד - מבחינתי: שהקפיטול ידע, שאני לא עומד לשתף פעולה איתו... אבא מתקרב אליי אבל אז מישהו בא ואומר לו שעליו ללכת לתחנה. "אני רק רוצה להגיד לו משהו קטן..." הוא מתחנן בפני האיש אבל האיש עומד על שלו ואבא הולך איתו.
אוכפי שקט באים לקחת אותי להיכל הצדק...

פיטה - אני ממתין עם זוג אוכפי שקט מאחורי הבמה

לילי - אחרי שאני נפרדת מאמא, זוג אכפי שקט באים ללות אותי ואת טומי לתהיכל הצדק ואז לתחנה, שם ניפגש עם אמא ופיטה.


קטניס - אני יורדת מהבמה והולכת עם פיטה ואוכפי השקט.

קודם היכל הצדק!!!!!!!!

--

טומי - אני נכנס לאיזה חדר ובוהה בתקרה... לבסוף מישהו פותח את הדלת: היימיטץ' -
"היי ילד." הוא אומר, אני מביט בו. "תקשיב - רק תקשיב בסדר? אל תשכח שזו בסך הכל בדיחה של הקפיטול על חשבון הוריך. תראה להם שהם לא יכולים לירוק לך בפרצוף, אתה יותר חכם מהם! פשוט... תקשיב להם - לקטניס ולאבא שלך! אתה שומע? ייהי שלום טומי." הוא אומר ויוצא.

לילי - אני יושבת בחדר גדול בהיכל הצדק. הדלת נפתחת. זה אבא. אני קמה ורצה לאבא. אני מחבקת אותו ושוב בוכה. 'איזה ריגשי אני..' אני חושבת, אבל לא מפסיקה לבכות, גם כשאבא מנחם אותי. "לילי, יהיה בסדר, יהיה בסדר..." אני נשארת ככה כמה זמן, ואז כשאוכף שקט אומר לאבא לצאת הוא לוחש לי לחישה שהופכת לצעקה כדי שאני אשמע בזמן שהאוכף שקט גורר אותו החוצה "אל תשכחי מה שלימדתי אותך. אני אוהב אותך! אל תשכחי לילי שאני תמיד..." והוא נעלם. לא לפני שראיתי תחושת דה זה וו בפניו.

עכשיו שהיימיטץ' יכנס אלייך.

--

טומי - אני חוזר להביט לתקרה: גייל נכנס. הוא מתיישב מולי "תשמור עליהם כן? שלא ישתתו יותר מידי..." הוא מחייך חצי חיוך ואז ממשיך - "הם בסך הכל רוצים שואו, תראה להם שאתה יותר מזה... שאתה לא רק חוטים. תשתמש בנקודות החוזק שלך רק כשאתה חייב: לעולם לא סתם כך." הוא אומר. אני מביט בו. שוב פעם - הבחילה חוזרת... 'שיט!' אני חושב. הוא לוחץ את ידי - לבסוף, אחרי דקה לפחות, אוכף השקט מורה עליו לצאת.

טוב זה גם מה שאני רציתי...


--

לילי - אני מתכנסת בכיסא שלי ומנסה לשקוע ברחמים עצמיים, כשהיימיטץ' נכנס. לשם שינוי הוא נראה פיקח. הוא מתיישב לידי. "לילי, את ילדה מדהימה. יש לך יכולות מדהימות. ראיתי אותך מתאמנת." הוא אמר בתגובה למבט המשתאה שלי. "תביני, הקפיטול חושב שאתם בובות שלו. תראי להם שאתם לא! תשתחררו מהחוטים! תראי לקפיטול שאת יותר חכמה מהם." הוא כנראה עמד להגיד עוד משהו, אבל כשראה את הדמעות שלי הוא עצר. "תודה" אני לוחשת. הוא מחייך ויוצא.

טומי - את הדקות הקרובות אני מבלה מכונס בכיסא, חושב מה יקרה מחר... דלת שנפתחת בחבטה עוצרת אותי מחשיבתי ואמא פורצת פנימה: בוכה, היא מתיישבת לידי ובוכה... "אני. אני. אני כל כך מצטערת!!על הכל! זה. זה. זה פשוט." היא עוצרת.. אני מחבק אותה חזק, בכל כוחי - "איך אני אסתדר לבד בבית, עם אתה תהיה שם ואבא... איך אני. איך. אני. אצליח לשרוד?!" היא אומרת... "אני כל כך אוהבת אותך!!!" היא אומרת, אני שותק. היא מנשקת אותי ללא הרף. 'יהיה בסדר... יהיה בסדר...' אני רוצה לומר לה, אבל משהו עוצר אותי מלהגיד את זה, הרי - כולם יהיו חזקים ממני שם... זה הרי ברור - אז על מי אני עובד? רק על עצמי... אוכף שקט נכנס ומורה על אמא לעזוב מיד "תשמור על עצמך." היא לוחשת לי ויוצאת

לילי - הדלת נפתחת, ואמה,ליז וסיידי נכנסות וקופצות עליי. הן מתחילות לבכות. "לילי..אני..את...זה לא פייר!..למה?...אבל..." הן מדברות ביחד ואני לא מבינה מילה. למרות שלדעתי זה אמור להיות הפוך, אני מנחמת אותן ומזכירה שאין לנו הרבה זמן. אז הן מתעשתות, ואמה מביאה לי משהו. היא פותחת את ידה החפונה, ובתוכה אני מגלה 3 שרשראות דקות, שקופות, שעל כל אחת מהן תליון מוכסף: לב, ציפור קטנה ופרפר. מתחת לכל תליון כתוב השם של כל אחת: פרפר לאמה, לב לליז וציפור לסיידי "אבל..אלה השרשראות שקנינו ביחד, אני לא יכולה לקחת את זה..." "בבקשה לילי..." הן מתחננות ולבסוף אני מסכימה. אני מחברת אותן לשרשרת הפרח שלי ומחבקת אותן. השומר דוחק בהן לצאת ואנחנו נפרדות. אחרי שהן יוצאות, אני מרגישה חלל ריק בתוכי.

טומי - מורים עלי לצאת, ומלווים אותי לתחנה.