שירשור לי ולגל ♥

לילי - 'מזל שאין לי אחות...' אני חושבת בזמן שאוכפי שקט מובילים אותי לתחנה.

פרים לא הספיקה.......

---

טומי - כשאני מגיע לתחנה הכל מלא בצוותי צילום ושוב - בחילה.

חחח זה יהיה בת דודה....


---


לילי - אני רואה את טומי ומנופפת לו בעצב.

טומי - אני מחכה שיתנו לי לעלות בשקט לרכבת, ואז יעלמו - לפחות לזמן הקרוב - צוותי הצילום הדוחים האלה

לילי - אני רואה את טומי מסתכל על משהו. אלא צוותי הצילום המעצבנים האלה. אני מורידה במהירות את ידי ומשתדלת להיראות אדישה.

טומי - אחרי אולי 10 דקות נותנים לנו לעלות סופסוף. "זהו..." אני ממלמל בשקט בלי שאף אחד ישמע. "בואו נלך לאכול ארוחת צהריים, מה דעתכם?" אומרת אפי - מבסוטה לגמרי

לילי - אפי הזאת.... שיהיה ארוחת צהריים.

טומי - בלי הרבה ברירות אנחנו עוקבים אחרי אפי לקרון האוכל. ומה שמגישים שם.. זה נראה כמו חלום! האוכל הזה, יכול להשביע את כל המחוז בלי שום בעיה.. אני מתיישב ליד לילי וכדי להראות לכולם שאני כן אוכל [לפני שיכריחו אותי...] אני לוקח לחמניה ומנקר אותה בקושי.

לילי - טומי מתיישב לידי. אלוהים. הוא כזה חתיכי... אני בקושי שמה לב למה שיש על השולחן. אני מתרכזת יותר במי שלידי. ובבטן שלי שהחלה לשגר לי על בחילה מכל מאורעות היום.

טומי - "תסלחו לי." אני אומר דיי מהר ורץ לחפש את השירותים במהירות...

לילי - טומי הלך. עכשיו אני מרגישה את הבטן בכל העצמה. כמו ילדה קטנה אני הולכת לאמא ולוחשת לה את זה באוזן. היא מהנהנת ומסמנת אל הכיוון ההפוך מזה שטומי רץ אליו. "השירותים שם" היא אומרת.

טומי - אני נשאר בשירותים עוד זמן, מתנשף כולי...

לילי - אני רצה לשירותים וכשאני מוצאת אותם אני מניחה ידיים על הכיור ומניחה את הראש מעליו.

בגלל שלא מענין במיוחד בשירותים XDD אז:

פיטה - "נורא מוזר הוא מתנהג היום... אני מתכוון יותר מוזר מבדרך כלל וזה לא התחיל מאיך שהוא נבחר." אני אומר את הסוף בהדגשה.

טוב.....

---

קטניס - אני שותקת. ואז "גם לילי.."

פיטה - "טוב הוא אמנם ילד די שקט גם ברגיל אבל..."
"זו ההתרגשות." אומרת אפי בחינניות.

קטניס - בטח התרגשות..... ברור

פיטה - "כדאי שאלך לראות מה קורה איתו..."

קטניס - אני קמה. "כדאי שגם אני אבדוק מה עם לילי..."

טומי - מישהו דופק בדלת של השירותים. "היי חבר, אתה בסדר שם בפנים?" אני שומע את אבא, "פשוט זה פשוט... קצת..." אני מתחיל לומר אבל לא מוצא את המילים. "אני אלך לבקש כדור או תרופה כלשהי..." אבא אומר

לילי - הדלת נפתחת. שתי שניות אחרי שהקאתי. לצערי ולצער מי שמנקה את השירותים, שנייה לפני שהקאתי הרגשתעי יותר טוב, התרחקתי מהכיור ו... נו טוב, הבנתם. "אוי לילי!" אמא קראה. "מצטערת.." אמרתי נבוכה.

טומי - ושוב פעם. בפעם השניה שאבא דופק הוא מבקש ממני שאפתח לו את הדלת כדי שיוכל להכנס, אני פותח אותה והוא פוקד עלי לקחת את הכדור [דבר שאני גרוע בו במידה מחרידה ממש!] ורק אחרי כמה ניסיונות אני מצליח לגמרי לבלוע ושותה את כוס המים שלי

לילי - "בואי לילי, צאי ואני אביא לך משהו שיטפל בזה." אומרת אמא. אני יוצאת עם אמא החוצה, ושם אנחנו פוגשות מישהי בלונדינית וגבוהה שמביאה לאמא כוס מים וכדור לבליעה. אמא מחייכת ואומרת "תודה" ואז היא מביאה לי את הכדור והכוס. אני כבר יודעת איך עושים את זה, ראיתי את החולים של פרים וסבתא עושים את זה מיליון פעמים. אני בולעת בשנייה את הכדור והאישה הבלונדינית נדה בראשה, לוקחת את הכוס והולכת.

טומי - "נחכה ונראה מה קורה..." אבא אומר לי ואנחנו יוצאים חזרה לחדר האוכל.. "איפה אפי?" אני שואל ורואה את אפי עוברת בדיוק במסדרון עם איש שלבוש כמו רופא. "לכו תדעו מה הולך במחוז 12..." היא אומרת. ואני לוחש לאבא: "פתטית"

לילי - אני ואמא חוזרות לשולחן. בדרך, כאב הבטן שלי נעלם בדרך פלא. רק אז, כשאני מתיישבת לשולחן אני מריחה את כל הריחות המדהימים, ורוצה לאכול מ-ה-כ-ל!! אני דיי רגילה לחיי מותרות (בערך...) אבל זה כבר ממש מעל מותרות! וחוץ מזה, בבית אני לא אוהבת לאכול את כל הדברים האלה ולהשתמש בכל הדברים המטופשים האלה. בסוף אני מחליטה לקחת עוף ואורז.