שירשור לי ולגל ♥

טומי - "לילי," אני שואל מעבר לדלת. "בבקשה לילי, זה אני..." אני ממשיך... "הכל בסדר?"

לילי - "כן הכל מעולה" אני קוראת בציניות גמורה "הכל מצויין, אין יותר טוב מזה. אני פשוט מאושרת כרגע." דמעות זולגות לי על הלחיים.

טומי - "אם אנחנו רוצים לשרוד אנחנו צריכים לחזק את האמינות בינינו לא?" אני אומר...

לילי - "חשבתי שזה אתה אמרת שאין סיכוי שנשרוד..."

טומי - "נו... לפחות צריך לנסות.."

לילי - אני נאנחת וקמה לפתוח את הדלת.

טומי - "אז מה קרה?"

לילי - אני מתיישבת על המיטה וטמי מתיישב לידי. אני כל כך מדוכאת ועצובה, שלא אכפת לי. "ראיתי...עכשיו....אבא שלך... אמא שלי..." אני שוב בוכה, ומניחה את ראשי על חזהו של טומי.

טומי - אני מופתע, בעיקר מהצורה שלילי הניחה עליי את ראשה... "מה איתם?"

לילי - "הם... החדר של אמא שלי... ישבו... מיטה... והתנשקו!" אני אומרת במקוטע, ואת המילה האחרונה מדגישה מאוד, ופוערת עיניים. וממשיכה לבכות.

טומי - אני שותק... מבוגרים... מה הקטע שלהם בכלל?

לילי - אני מבינה שטומי לא עומד להגיד כלום, אז אני עוברת לשכב על המיטה כשאני קוברת את הפנים בכרית ובוכה.

טומי - "הם בטח סתם עושים חזרות..." אני אומר בניסיון לשכנע את עצמי שבטוח זה לא סתם... מתוך אהבה...

לילי - אני לא עונה לטומי. הוא יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אבל אלה לא היו חזרות. זה היה לגמרי אמיתי. זה נראה לגמרי אמיתי, ושום דבר שהוא, או אף אחד אחר יגיד, לא ישנה את דעתי.

טומי - "נו בבקשה לילי... בטוח יש לזה סיבה הגיונית..." אני אומר ומביט עליה במבט מתחנן...
אני מבין שלא עומדים לענות לי אז אני יוצא וחוזר לחדרי.

"תראי, קטניס - כדאי שתלכי לדבר איתה."
"ומה איתך? אתה לא חושב לדבר עם טומי?"
"טוב..."
"תהיה בטוח שהם דיברו פיטה, הם לא מטומטמים..."
"ברור שלא! פשוט..."
"לך ודבר איתו."
"כן - לדבר איתי על מה?" אני נכנס לחדר ונשען על המשקוף.

אבא משפיל ראש ומנענע את ראשו מצד לצד.
"זה לא קורה... תגידו לי שזה לא באמת קורה..." הוא מלמל.

לילי - טומי הלך. אני נשארת לבד. הראש שלי מאוד כואב מהבכי, אז אני הולכת לשירותים ושוטפת פנים במים קרים. אני מסתכת על עצמי במראה ומגלה שהעיניים שלי נפוחות ואדומות. לא ממש אכפת לי. אני הולכת חזרה ומתיישבת על המיטה. אני חושבת על מה שראיתי עכשיו. איך הם יכלו? לאט לאט, העצב מפנה מקום לזעם. אני נעמדת על רגלי, ויוצאת מהחדר, להתעמת איתם.

"בסדר" אומר טומי, שנשען על המשקוף של הדלת, בקול קר ומנוכר "זה לא באמת קורה. מרוצה?"
"לא..לא זה לא קורה לי..." אני שומעת את פיטה ממלמל מבפנים. אני מתקרבת.
"שום דבר, טומי." אני שומעת את אמא שלי אומרת בקול קשה, שעומד להישבר. "שום דבר לא קרה ואין שום דבר שפיטה רוצה לספר לך. נכון פיטה?" אמא שואלת. אני מתקרבת עוד קצת. טומי שומע אותי ומסתובב אליי. אני נרתעת לאחור. בעיניו של טומי יש מבט כועס, מטורף, שמאוד מאוד מאוד מפחיד אותי. הוא מחייך. אבל לא חיוך של "היי מה קורה" או משהו כזה, חיוך של "הא,ניצחון. יש לי הוכחה." אני נבהלת. "או, יופי" אומר טומי באותו טון, מושך אותי לחדר ואומר "תגידי להם לילי. תגידי להם מה שאמרת לי. הכל נכון." אמא ופיטה נראים שבורים. אני לא יודעת מה לעשות.

טומי - "נוו."

לילי - "זה נכון... ראיתי אתכם... התנשקתם..." אני ממלמלת.

טומי - "אז, מלארק - מה יש לך לומר להגנתך? אם בכלל."

לילי - "אני.. לא יודע.." פיטה ממלמל. זה נראה לי מוזר - פיטה מתנהג כמו ילד שעשה משהו לא טוב, וטומי מתנהג כמו האב הכועס.

טומי - אני שותק ויוצא, אני מתיישב בחדר ומוציא דף...

לילי - אני מרגישה נבוכה. כל הזעם הקודם נעלם ממני. אני יוצאת מהחדר בצעדים כושלים ומתעלמת מאמא שקוראת לי.

טומי - אני מביט בדף... כאב ראש מציף ובלי כוונה אני מקמצ'ץ' את הדף...

לילי - אני נכנסת לחדר שלי ונשכבת על המיטה. אני בוהה התקרה.

פיטה - "אנחנו משהו מיוחד.." אני אומר לקטניס.