שירשור לי ולגל ♥

טומי - "הם חייבים..." אני אומר ומושך אותה לחיבוק

לילי - אני מניחה את ראשי על כתפו. "אבל, אתה חושב שהם כבר לקחו אותו? או שעדיין לא?"

טומי - "אני כבר לא יודע על מה אני חושב"

לילי - "אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת." אני בוכה. אוף, דמעות מעצבנות. מה יש לכן?

טומי - אנחנו עומדים ככה כמה דקות

לילי - אני נרגעת לאט לאט, אבל מרגישה שנפער לי חור בלב. "תודה." אני לוחשת לטומי. "ואני מצטערת."

טומי - "לך אין על מה... את עצובה לילי, קורה... אבל אל תכעסי על ג'וש. הוא לא כזה."

לילי - "יש על מה. התנהגתי כמו מטומטמת. מטומטמת אגואיסטית. ובקשר לג'וש, אני יודעת."

טומי - אני שותק

לילי - טומי מתיישב ומושך אותי אליו. אני מתיישבת לידו, ומשעינה את ראשי על כתפו.
"טוב... אז נראה שאנחנו רק שנינו בזמן הקרוב." טומי אומר ומחייך אליי.
"כן." אני אומרת.
"אז... הסליל נחושת הזה. מה נראה לך שהוא יכול לעשות?" טומי שואל.
"ברוק אמרה רשתות."
"כן, אבל... זה לא יעזור אם אין פה מעיין, או אגם לא קפוא."
אני מזדקפת. "אז אתה אומר בעצם שיש פה אגם בסביבה?"
"או מעיין." הוא אומר.
"הממ." אני אומרת.
"שנלך לחפש אותו?" טומי שואל.
"בסדר." אני משיבה, אבל רק כדי להשכיח ממני את העצב. אנחנו קמים, אני מסדרת את הנשק שלי בחזרה במקומו: הסכין בחגורה, החיצים והקשת על הגב. התיק שלי לא נמצא. השארתי אותו ליד ג'וליאן. מזל שהסליל אצל טומי.
אנחנו הולכים במשך כחצי שעה, יד ביד, ושותקים. אני מחווירה. הסביבה מוכרת לי. זה המקום... אני חושבת בליבי. אנחנו מוצאים על השלג את התיק שלי והדם של ג'וליאן.

טומי - "קחי את התיק ובואי נעוף מפה." אני אומר

לילי - אני מהנהנת בשקט ולוקחת את התיק. אני נוגעת מבלי משים בדמו של ג'וליאן שעל השלג, ונרתעת לאחור.

טומי - "בואי." אני אומר ומושך אותה.

לילי - אני באה אחריו ונפרדת בלב מג'וליאן.

טומי - אנחנו הולכים בדממה. "חייבים למצוא מקום לישון." אני אומר לבסוף

לילי - "יש מצב שאתה מצליח לטפס על עץ? נוכל לישון עליו. ואני אלמד אותך איך לא ליפול ממנו." אני מנסה להתבדח אבל לאף אחד מאיתנו אין חשק לזה.

טומי - "אני יכול לנסות. אבל את בעצמך אמרת שזה רק מזיק כל הניסיונות... יכול להיות שאני מזיק לעצמי כבר עכשיו. מי יודע." אני אומר ויודע שאני כן

לילי - אני יודעת שהוא צודק. ואנחנו לא עומדים לחזור למערה. "רוצה לשמור בתורנויות?"

טומי - אני מושך בכתפיי. "את סומכת עליי?"

לילי - "כן." אני אומרת בלי להסס.

טומי - לילי עולה על עץ שנראה לה טוב. "את בטוחה שזה יסחוב את שנינו?" אני שואל. היא מנהנהת. "אתה שואל 40, בדוק. ואני פחות. הוא אמור לסחוב אותנו." היא אומרת.
אני מתחיל לעלות, גופי רועד, בעיקר מהכאב ברגל. לילי בינתיים מסדרת את שק השינה. "אתה נורא איטי." היא אומרת, אני תוהה אם זה אמור להיות בצחוק. "טוב, אני לא יודע אם שמת לב - אבל אני לא במיטבי." אני אומר.
"כן... ראיתי אותך באחו..."
"מה?"
"עם הכלב של אחד הסוחרים."
"מה לך יש לחפש באחו?"
"מה לךָ יש לחפש באחו?"
אני משפיל מבט.

לילי - אני מחייכת ועוזרת לטומי לעלות.

אמממ מקודם כתבתי אתה שואל 40 אז הכוונה לשוקל.

טומי - אני מתיישב לצידה

אני יודעת.

לילי - "נוח לך?"

טומי - "זה לא אלוהי ולא נוראי."