שירשור לי ולגל ♥

לילי - אני מסתכלת לו בעיניים. הן עדיין נראות כמו העיינים של הילד הקטן, שפגשתי בפעם הראשונה ביער.

טומי - "זה מרגיש כאילו הארנבון ההוא משתין עליי..." אני אומר

לילי - אני מחייכת חיוך קטן, ומסתכלת על הארנבון, שחבוק בזרועותיה המגוננות של ברוק. "הוא אצל ברוק. ונראה לי שהוא ישן." אני מצביעה עליו. אבל המחשבות שלי ממש לא בכיוון הארנבון של ברוק. אלא באותו יום גורלי ביער...
"את באה, לילי?" אבא צעק אליי מלמטה. "אני רוצה שתפגשי מישהו חדש! אם לא תזדרזי, הוא לא ירצה לבוא!"
"רק רגע אבא! אני מסיימת להתלבש ויורדת!" צעקתי בחזרה. הצצתי מחוץ לחלון. השמיים היו מעוננים, אבל לא נראה שעומד לרדת שלג. אולי גשם. חייכתי. אני אוהבת גשם.
כמה דקות מאוחר יותר, אני ואבא כבר היינו מוכנים ליציאה כשהטלפון צילצל. רצתי לענות.
"הלו?"
"לילי? היי, חמודה, זה פיטה. את מוכנה בבקשה למסור לגייל, ל..אבא שלך שאנחנו נגיע עוד מעט? ושתצאו עכשיו, ניפגש שם." הוא אמר במסתוריות.
"בסדר..." אמרתי. "אבא! פיטה אומר שנצא עכשיו וניפגש כבר שם!" צעקתי.
"תודה. להתראות." פיטה אמר.
"ביי!" אני אומרת בעליזות וסוגרת את הטלפון.
"מה פיטה אמר?" אבא התקרב אליי.
"הוא אמר שנצא עכשיו, ושהם ייפגשו אותנו שם. מי זה הם?" שאלתי.
"את כבר תראי..." אבא אמר.
"בסדר.." מילמלתי. "ביי אמא! אנחנו יוצאים." אני אומרת לאמא שבדיוק נכנסה לחדר.
"אין בעיה, מתוקה. תעשו חיים." היא אמרה ונישקה אותי על המצח.
אני ואבא יצאנו מהבית, עברנו ליד הגדר כאילו במקרה, וכשאבא סימן לי, עברתי מתחת לגדר והוא אחריי.
"אז את מי אנחנו פוגשים?" שאלתי כשכבר היינו כמה מטרים בתוך היער.
"תכף תראי... הו, הנה הם באים." אבא אמר. הסתכלתי קדימה וראיתי את השיער הבלונדיני של פיטה, ועוד מישהו עם שיער בלונדיני, אבל נמוך יותר. הרבה יותר. הם התכופפו ועברו מתחת לגדר, והגיעו אלינו.
"היי, אני לילי. איך קוראים לך?" שאלתי את הילד שהיה שקוע לגמרי בעלה שתלש רגע לפני מאחד העצים. הוא קרע אותו לחתיכות. הושטתי את ידי ללחיצה, כמו שלימדו אותי בבית. הילד הרים אליי את מבטו ועיניו הכחולות פגשו בעיניי. הייתה לי הרגשה מוזרה בבטן, ומאוחר יותר באותו יום, הבנתי שהתאהבתי בו לגמרי.
"טומי." הוא אמר, לחץ את ידי וחזר לקרוע את העלה.
אבא כיחכח בגרונו. "טוב, טומי. לילי, טומי ופיטה באו לכאן כדי שנעזור לטומי ללמוד לצוד."
"לא, לא, אני הולך. המאפייה מחכה." אמר פיטה. אבא מהנהן ופיטה הסתלק.
הבטתי בטומי בפליאה. 'הוא לא יודע לצוד?' תהיתי. לא ידעתי אז, שרק אנחנו צדים ביער. ואולי עוד כמה...
במהלך אחר הצהריים הדגמתי לטומי את להשתש בקשת, שלמדתי לירות בה מאז שהייתי ממש קטנה. טומי לא הפגין שום עניין בקשת, אבל המשכתי ללמד אותו עד שהתחיל לרדת גשם.
כשהיינו במערה, ראיתי איך ההבעה המשועממת בעיניו מתחלפת לפחד.
זה בדיוק מה שראיתי עכשיו בעיניים שלו... אבל רק לרגע. ממש לרגע אחד, קצר. כזה שאני לא אשכח לעולם.

טומי - "לילי?" אני שואל, המבט של חולמני. "היי לילי? הכל בסדר?"

לילי - אני מתנערת מהזיכרונות ומסתכלת על טומי. "מה? כן, סליחה, חשבתי לרגע על משהו..."

טומי - "אה.."

לילי - "להחליף לך את השלג?" אני שואלת.

טומי - "מה שאת רוצה..."

לילי - "אוקיי." אני מחליפה בזהירות את השלג, שהפך למים בינתיים.

טומי - "זה לא הגיוני..."

לילי - "מה לא הגיוני?" אני שואלת, מפחדת מהתשובה.

טומי - "שלג נמס בטמפרטורה של יותר מאפס מעלות נכון?" היא מהנהנת. "אז ברור שאני יותר חם. אבל... עד כדי כך?"

לילי - "כנראה.." אני אומרת בשקט.

טומי - אני מביט עליה. "איזה חרא."

לילי - אני לא רגילה למילים כאלה. בבית שלי, אם אני אגיד משהו כזה, ירתקו אותי לשנה. אני משפילה את מבטי ומניחה את השלג על מצחו של טומי כדי שהוא לא יראה את ההבעה שעל פניי.

טומי - "תתקרבי רגע..." אני אומר לה.

לילי - אני מתקרבת אליו קצת.

טומי - "מצטער..." אני לוחש לה.

לילי - "על מה?" אני שואלת בהפתעה.

טומי - "רואים על הפנים שלך... אני גם מצטער לעצמי...."

לילי - "זה בסדר, באמת." אני אומרת.

טומי - "בטוחה?" אני שואל כדי לוודא.

לילי - אני מהנהנת.

טומי - אני מרגיש שהשלג שוב ניתח ומקום שהיא תשים לי שלג על המצח אני שם בעצמי.

לילי - "תיזהר!" אני אומרת. אבל הוא נראה בסדר. אני מתכוונת, לאחד שכרגע התעלף...