שירשור לי ולגל ♥

טומי - "לילה טוב."

לילי - אני מתכסה בשק השינה אבל לא מצליחה להירדם. אחרי כמה זמן הסופה נחלשת ואני שומעת את ההמנון. אני רואה את טומי יושב באותו מקום ואני מתרוממת לישיבה. הוא מביט בי מופתע.
"לא נרדמת?" הוא שואל. אני נדה בראשי.
"שמעתי את ההמנון אז.." אני אומרת ולא מסיימת. טומי מהנהן ואני הולכת לפתח.
"ברוק תשמח. האן הזאת מתה, לא ג'וש. והבת ממחוז 5." אני מציצה שוב ואומרת "זהו להיום."
"אז נשארנו... 11. עוד 10 מתים לניצחון.הידד." טומי אומר בלי שום שמחה בקולו.
ממש יופי. פחות שני אנשים שיכולים להרוג אותי. כי אני בטוח לא אנצח, אני קטנה. אבל אני רוצה שטומי ינצח אם אני לא. אז אני מעדיפה שיהרגו אותי. אני משפילה את מבטי.
"נראה לי שעכשיו אני יכולה לישון... או שלא." אני אומרת ונכנסת חזרה לשק השינה של טומי.
"בטוח שאתה רוצה לשמור לבד? להישאר איתך?" אני שואלת, למרות שאני מתה מעייפות.
"לא, באמת שזה בסדר. ואני רואה שאת עייפה." הוא מחייך בקושי.
"אוקיי. לילה טוב." אני אומרת שוב.
"לילה טוב." הוא לוחש וחוזר לבהות.
אני נכנסת לשק השינה ונרדמת אחרי כחצי שעה.
"לילי? לילי? את ערה?" לוחש לי טומי בחלום. או שלא בחלום? אני מתעלמת מהלחישות ונרדמת שוב.
אני קמה אחרי זמן לא ברור מקול חבטה. הסופה שככה כבר כמעט לגמרי. אני משפשפת עיניים ומתיישבת. אני רואה את טומי עומד בקושי, נשען על הקיר שליד הפתח, עם מעיל, נעליים ומקל חצי שרוף. אני לא מבינה מה קורה, עד שאני רואה את התיק שעל גבו והשלג הרב על הרצפה.

טומי - אופס. אני חושב - איזה שיט!!! אני קופא במקום, לילי גם לא ממש זזה, היא רק מביטה בי: דיי ברור שמבועטת. "לילי..." אני לוחש אבל בקושי אני שומע את עצמי. עיניה בורקות מדמעות שמאיימות לצאת. "לילי..." אני לוחש בקול קצת חזק יותר.
"מה?" היא שואלת, הדמעות מתחלקות במורד לחיה. "זה לא מה שזה נראה לי?! אני סתם רואה אותך מוכן ליציאה?!" היא שואלת.
אני נאנח - אני לא יכול לשקר לה, ויותר מזה: אני לא רוצה לשקר לה. "אני מצטער" אני אומר.
"אנחנו צוות טומי. צוות." היא אומרת וקמה משק השינה. היא הולכת לכיווני: גם אם אני רוצה לברוח, אני בקושי אצליח לעבור שני מטר לפני שהיא תתפוס אותי. היא נעמדת מולי ומחזיקה בכתפיי וגוררת אותי לישיבה.
"אנחנו לא מספיק טובים לך?" היא שואת. אני בוהה בה.
"אנחנו לא מספיק טובים לך? טומי. תענה לי." היא אומרת שוב. אני מביט בה - אני חייב לענות לה. חייב.
"זה לא זה." אני עונה לבסוף.
"אז מה זה?!" היא שואלת. אני רואה כמה היא קרובה אליי - יושבת על ברכי, כשידייה על החזה שלי. כל התנוחה הזאת שלה מכאיבה לי.
"אני לא רוצה להגיע למצב שנשאר ארבעתינו ונצטרך להרוג. אוקיי? אני שונא את זה." אני אומר לבסוף.
"כולנו." היא אומרת לי.
"אני מעדיף למות מאשר להרוג... וכל עוד אני פה - אני לא עושה כלום. אני לא יכול להרגיש שאני... אוף לא משנה..." אני מתחיל לדבר אבל "מאבד את זה".
"לקום ממך?" היא שואלת. אני רק מהנהן. "אוקיי. אבל רק אם תבטיח באמת שלא תנסה להעלם לנו שוב. אם לא הייתי ברורה טומי - לי אתה חשוב." היא אומרת. אני מהנהן - "מבטיח" אני אומר ברצינות.
היא קמה ממני ומתייבשת מולי.

לילי - אני מתיישבת מול טומי ומביטה הישר בעיניו בתוכחה. אני לא מפחדת לתת לדמעות שלי לזלוג, כמו בדרך כלל.
"למה בכלל חשבת על זה?" אני שואלת ומושכת באפי.

טומי - "אמרתי לך... אני לא רוצה להיות פה כשתשארו אחרונים."

לילי - "מי אמר שנשאר אחרונים?"

טומי - "אני."

לילי - "זה ממש לא בטוח. אני רק בת 12, ג'וליאן עיוור וברוק הבריזה לקרייריסטים."

טומי - "אז? כולכם קיבלתם ציון גבוה."

לילי - "גם אתה."

טומי - "אז?"

לילי - "רק ציינתי עובדה. זה בכלל לא קשור, האמת."

טומי - "אז... אנחנו קרובים לשמיניה?"

לילי - "כן. אבל אל תנסה להחליף נושא."

טומי - "את חושבת שנגיע אליה?"

לילי - "יכול להיות. תלוי כמה זמן נשרוד עוד בלי אוכל ומים. ותפסיק להחליף נושא. איך בכלל תכננת לברוח?" אני שואלת וכמעט יורקת את המילה האחרונה.

טומי - "אני חושב שללכת מפה בלילה."

לילי - אני מצביעה על הרגל שלו. ואז על החזה ועל הפנים. "אתה כולך פצוע."

טומי - "אל תגזימי..."

לילי - "אתה פצוע בפנים, דקרו אותך בחזה, התעקם לך הקרסול והוא עוד לא החלים, כל הגוף שלך מלא שריטות... מה קרה, ישבת בתוך שיח קוצני?"

טומי - "משהו כזה..."

לילי - אני מחייכת בקושי. "ואיך תכננת לצאת מהמערה? איך הצלחת בכלל לפתוח כמעט שליש מהחור?"

טומי - "אני זריז?" אני שואל-אומר

לילי - אני מגלגלת עיניים. עוד לא סיימתי עם השאלות. "מה היה הקול הזה ששמעתי לפני שהתעוררתי? מן קול חבטה כזה. נפלת?"

טומי - אני רק מהנהן. "לא משהו רציני..."