עוד שירשור! שירשור לגל ולי 3> עיר של...

קתרין - "נחיה ונראה." אני אומרת. דפיקה נשמעת על הדלת, דיימון נכנס בלי לבקש רשות, "הליידי. הליידי." הוא אומר, "הגיע מברק מניו יורק בשבילך ליידי קתרין." הוא מושיט לי את המברק. "תודה, דיימון. אתה יכול ללכת למטבח ולהודיע שיסעד עמנו היום אורח?" אני אומרת ופותחת את המברק

אנאבל - אני מביטה בקייט באסירות תודה, ודיימון מהנהן ויוצא מהחדר במהירות. "זה מסבסטיאן? מה שלומו?" אני שואלת.

קתרין - "לא. הלייטוודים. המכון בניו יורק. המעבורת שג'יימס קרסטייז יעלה עליה מגיעה רק בחודש הבא, והם יודעים שהייתי רוצה לטפל בו. אז הם שלחו אותו לפני שעה לכאן." אני אומרת ומקפלת את המברק, "אני הולכת להודיע לדיימון שיש עוד סועד הערב ושיודיע למר דרנבק שיכין חדר נוסף." אני אומרת ומשאירה את הפתק על המיטה, מקווה שאנה תקרא את הנאמר בו. מצבו של סבסטיאן הורע. אני מנסה לשמור על קור רוח.

אנאבל - "לבוא איתך?"

קתרין - "לא לא, זה בסדר."

אנאבל - "בסדר." אני אומרת. קתרין מהנהנת אליי ויוצאת מהחדר.

קתרין - אני מספיקה להשיג את דיימון בגרם המדרגות השני, שמוביל למטבח, כלומר - למרתפים. "שני סועדים יסעדו איתנו הערב, במקום אחד. ילד ומבוגר." אני מסבירה, "הנער ההוא, זה שנפלת שובי לרגליו?" הוא שואל. "הוא ילד בן 10. פשוט תעביר את ההודעה." אני אומרת, דיימון מהנהן וממשיך בדרכו. אני ממשיכה ללכת במסדרון, בכיוון ההפוך מדיימון ופוגשת במר דרנבק, "הו העלמה קתרין." הוא אומר, "מר דרנבק, חשבתי שיהיה נכון לידע אותך שג'יימס קרסטרייז ילון כאן החל מהלילה לזמן לא מוגבל."
מר דנברק מהנהן, "בסדר, הליידי. להכין את חדר האורחים?"
אני מהנהנת.
"הוא יגיע עם בגדים מוכנים?"
"גברת לייטווד כתבה במברק שהיא הכינה לו מזוודה עם שתי חליפות בגדים ישנות של בנה, אבל אני מניחה שאם תמצא במחסן כזה או אחר בגדים ישנים של ג'ורג' יהיה נחמד מצידך לשים בארונו." אני אומרת.
"אלך למחסן מיד כששיחתנו תסתיים, הליידי. מה לגבי בן לוויה? או מטפלת? שמעתי שהילד קטן."
אני חושבת רגע, "אין צורך במטפלת, מר דנברק. אני אדאג לו."
"אני-"
"די. אני בת שש עשרה וחצי, מר דנברק. אני יכולה לטפל בילד קטן."
"ובן לוויה?"
"הוא בן 10! והוא גר במכון, למה שיצטרך עזרה בלבוש?"
"את תדאגי לחמם לו את המים בקערה? או באמבט כל יום, הליידי?"
"כל שיצטרך. סמוך עליי." אני אומרת.
מר דנברק מהנהן והולך לדרכו, למחסן או להכין את חדר האורחים

אנאבל - אני מביטה במכתב בסקנות, ואחרי חמש דקות שאני כובשת את הדחף לא להסתכל, אני נכנעת. אני קמה, לוקחת את המכתב וקוראת אותו. כתוב בו על ג'יימס הקטן, אבל גם על סבסטיאן. המצב שלו החמיר. אני נושכת את שפתי התחתונה. קתרין המסכנה.

קתרין - אני עולה בחזרה לקומה הראשונה, מתיישבת על כיסא מול שולחן האוכל, שקיבל זוג כסאות נוספים.

אנאבל - אני נושכת את שפתי ומביטה החוצה, תוהה מה השעה.

באמת מה השעה שם? צהריים, ערב?

סביבות שלוש.

קתרין - דיימון מביא לי בשלב מסויים טופי שמיועד לשעת התה, אבל הוא מגניב לי אותו בכל מקרה. "תודה, דיימון."

מגניב. חחח אני מתחילה כזה לכתוב דיוויד. ואז, 'אה, רגע. לא.' ואז אני כותבת איזבל. 'שיט. ברצינות?'

אנאבל - צהריים. אני מחכה לערב בקוצר רוח. אני מחליטה לחזור לחדר שלי ולענות את עצמי בשאלות.

קתרין - "שב, דיימון. תאכל טופי." אני מחייכת אליו, הוא מתיישב, לאחר היסוס קל, "תודה הליידי." הוא אומר ואוכל חתיכת טופי

אנאבל - אני מתיישבת על המיטה, שפופה. דפיקה מהוססת נשמעת על הדלת. "כן." אני מזדקפת. תומס נכנס, סוגר אחריו את הדלת בעדינות ומתיישב לידי. "שמעתי שמגיעים אורחים לארוחת ערב." הוא אומר.

אפשר להריץ לערב?

קתרין - "את יודעת הליידי, אני שמח לשרת אתכם כאן." הוא אומר. "באמת?" אני שואלת, "אתם נחמדים. בבית הקודם שעבדתי בו, היו מכים את המשרתים שלא עשו כרצון אדוניהם."

בשמחה. תריצי.

אנאבל - אני מהנהנת. "קול יגיע. שמעת על הילד מהמכון בשנחאי?" תומס מהנהן. "גם הוא יבוא, והוא יתארח כאן בזמן הקרוב."

קתרין - אני מחכה מחוץ לבית, כרכרה עוצרת, אני מתקדמת לעברה. דיימון עוקב אחריי, "אני אסתדר, דיימון. תודה." אני מסננת לעברו. הכרכרה נעצרת, העגלון יורד ממקומו והולך לפתוח את דלת הכרכרה, שנפתחת לבד - זאת אומרת, מישהו אחר פותח אותה - ילד קטן, מוכר להפליא אך זר. "ג'יימס?" אני שואלת, הוא קופץ מהכרכרה ונוחת בגמלוניות על הקרקע, לא נראה שזה מזיז לעגלון שמקלל בשקט וחוזר למקומו הקודם. "ג'יימס?" אני שואלת שוב, הוא מרים אלי את מבטו. "את קתרין?" הוא שואל, אני מנסה לפענח את מבטו, הוא אומלל ועמוק. "אני קתרין." אני אומרת. "אוקיי." הוא אומר וגורר מהכרכרה מזוודה קטנה, האות L רקומה עליה, "איך אתה מרגיש?" אני שואלת. "זו הייתה נסיעה די ארוכה.. אבל אני בסדר." הוא אומר ומתקרב אליי, אני מורה בהנעת ראש לדיימון לעזור לו עם המזוודה, שמקשה עליו להתקדם. דיימון נענה לבקשתי ורץ לעזרתו. "התכוונתי," אני אומרת ומחכה שיגיע אליי, "אם אתה מרגיש טוב. שמעתי דברים במכון וממנו אבל, עזבתי מוקדם." אני אומרת. "אני בסדר, קתרין." הוא אומר, מביט בי מלמלטה, עורו חיוור מאוד. "בוא, עוד מעט יושבים לאכול." אני מחייכת אליו. הוא לא אומר כלום תחילה, אבל אז מושך בכתפיו, "בסדר." הוא אומר

אנאבל - אני עומדת לא רחוק מקתרין וג'יימס, יחד עם קול. הוא נראה חזק יותר, אבל באותו זמן גם חלש יותר. זה מוזר. "אנני?" הוא שואל. אני מתנערת ומביטה בו. "קדימה. נכנס?" אני אומרת. הוא מציע לי את זרועו ואני משלבת את זרועי בה בחיוך.

קתרין - ג'יימס מספר לי על שנחאי, על המכון שם, הוא מדבר אנגלית מעולה. "שנחאי נשמעת מדהים." אני אומרת, אנחנו מתיישבים לשולחן. "היא הייתה מדהימה." הוא אומר. אני מחייכת אליו

אנאבל - אני מתיישבת ליד קייט, קול עדיין יושב מלפני. כולנו מתיישבים במקומם, אפילו סבא שם. ביקשתי ממנו להצטרף.

קתרין - אנחנו מתחילים לאכול, ג'יימס מסתער על האוכל שבצלחתו. זה מצחיק אותי, בת' בוהה בו כאילו הוא יצור פרא.

אנאבל - אני מביטה בג'יימס. המסכן נראה כאילו לא אכל ימים שלמים.

קתרין - "אז, קול, במה הברכנו בביקורך, שוב?" מר ווייטייר שואל.

אנאבל - "חשבתי שיהיה נחמד לבוא ולבקר שוב, מר ווייטייר. ולהכיר את המשפחה המקסימה של אנאבל." קול אומר בנימוס ובחיוך-המנומס-השמור-למבוגרים-בלבד.

מר ווייטייר - "אל תשחק משחקי נימוס וגן, קול," אני אומר