שירשור לי ולגל ♥

טומי - אני יוצא מהחדר והולך במסדרון בלי מטרה. אני רואה למרחק את לילי

לילי - אני בוהה בחדר. זה נראה כמו חדר זיכרון. אני נכנסת פנימה. כל החדר מלא בתמונות, ואני מזהה חלק מהם. תמונות המיועדים שמתו ממחוז 12. זה בהחלט חדר זיכרון.

טומי - לאן היא נכנסה? אני ממהר להשיג אותה. אני נכנס לחדר ונדהם מהרגע הראשון

לילי - חוץ מתמונות יש שם עוד כמה דברים. כל תמונה מונחת על מדף, שעליו יש קופסא קטנה. יש לי הרגשה שאני לא רוצה לדעת מה יש בהן. אני מתקרבת לאחד מהמדפים. על תגית מברזל שמודבקת על המדף כתוב שם, גיל, מספר המשחקים, ושנת המוות. אני בוהה בתגית בתדהמה.

טומי - "מה זה המקום הזה?"

לילי - אני מסתובבת בבהלה. זה רק טומי. "אני חושבת שזה חדר זיכרון למיועדים ממחוז 12...." אני לוחשת. אני עדיין בהלם מכל המקום הזה. החדר הזה עצום. אני מביטה ימינה. עוד תמונות ומדפים. אני מסיטה את מבטי שמאלה. מדפים ריקים. הם מחכים לעוד מתים.

טומי - אני מתקדם לעבר התמונות, זה מחליא ממש. אני עוצר מול תמונה אחת. "מייזלי דונר?" אני שואל, ספק את עצמי, ספק את לילי.

לילי - אני מסיטב את מבטי לשם במהירות. אני מתקרבת את המדף. "מייזלי..." אני אומרת בשקט. אני מכירה אותה. בערך. מסיפורים של סבתא.

טומי - אני מעיף מבט בתמונה.

לילי - "היא הייתה חברה של סבתא שלי. ותסתכל על השנה." אני אומרת ומצביעה על התגית. "השנה שהיימיטץ' ניצח בה." אני אומרת בשקט.

טומי - אני יודע שזה לא הכל אבל שותק.

לילי - אני בוהה בתמונה שלה. נערה בלונדינית עם עיני התפר.

טומי - "היא הייתה דודה של אמא שלי." אני אומר לבסוף.

לילי - אני מביטה על טומי וחוזרת להביט בתמונה. "מצטערת..." אני ממלמלת.

טומי - "לא הכרתי אותה. וגם אמא שלי לא." אני אומר ומביט על לילי. "את מכירה פה מישהו?"

לילי - אני מסתכלת מסביב. ואז מצביעה על תמונה של נערה רזה עם שיער שטני. "אחות של חברה שלי." אני אומרת בשקט.

כ"כ יפים ♥


טומי - "סיידי, לא?"

מדהימים♥

לילי - "כן. קראו לה בל. היא מתה כשסיידי הייתה בת שמונה."

טומי - "בת כמה היא הייתה?"

לילי - "בל? בת 14."

טומי - "מי עוד הלך באותה שנה?" אני מסתכל עליה, זה נשמע רע. "אני מתכוון, מי עוד נשלח למשחקים."

לילי - אני מתקרבת לתמונה של בל. מימין, יש תמונה של הבן שנשלח באותה שנה יחד איתה.

טומי - "אה."

לילי - אני מתרחקת מהתמונות. "אני לא יכולה להיות פה יותר." אני אומרת בקול חנוק מדמעות.

טומי - "כן, בואי נצא." אני מציע ואוחז בידה, אנחנו יוצאים מהחדר, לילי מנסה להסוות את הדמעות ללא הצלחה. מזל - הרכבת עוצרת למלא דלק ואני מחליט שנצא החוצה.