שירשור לי ולגל ♥

טומי - אני לוקח את הספר מידה, "לא כתוב מתי הדפיסו את זה..." אני אומר

לילי - "אבל זה נראה ישן. תסתכל על הדפים. הם עוד שנייה מתפוררים. אתה צודק, זה מלפני 200 או 300 שנה."

טומי - "בואי נלך למקום אחר. אי אפשר לנשום פה מרוב אבק." אני אומר ואוחז בידה כשאנחנו יוצאים

לילי - "היי, טומי. זוכר את החדר ההוא שהיינו בו? עם המצלמות?" אני שואלת.

טומי - "לצערי הרב, כן."

לילי - "אז הרגע עברתי לידו. ויש שם איש שמנסה לתקן את החוטים ההם. והוא שאל אותי אם אני יודעת משהו על זה."

טומי - "ו...? אני לא מבין מה הבעיה? את לא יודעת כלום." אני אומר

לילי - "הוא התכוון אם אני יודעת משהו על מי שחתך את החוטים."

טומי - "ואת לא יודעת."

לילי - אני מביטה בעיניו של טומי.

טומי - "נכון?"

לילי - אני מחייכת. "לא, אני לא יודעת."

טומי - "אני קצת רעב. רוצה ללכת לאכול איזה סלט או משהו?"

לילי - "בסדר."

טומי - אנחנו הולכים לחדר האוכל.

לילי - אנחנו נכנסים. החדר ריק. פיטה כבר הלך.

טומי - הבופה עדיין שם אז אני לוקח לעצמי סלט

לילי - אני מתיישבת ליד טומי, במקום שישבתי בו קודם.

טומי - "את לא אוכלת כלום?" אני שואל ותופס במזלג עגבניה

לילי - אני מנידה בראשי. "אני לא רעבה."

טומי - אני מביט בה רגע ואז מושך בכתפיי

לילי - אני מוזגת לעצמי כוס מים.

טומי - אני אוכל מהסלט. "זאת יודעת, יכול להיות שזה ישמע מוזר אבל... אני חושב שהלילות שלי טובים יותר.. איתך..."

לילי - לפתע אני מוצאת משהו מרתק על השטיח. "כן... אתה מצליח לישון, ואני מצליחה לא להעיר את כל הרכבת."

טומי - "כן, אני באמת מופתע שאף אחד לא מתעורר."