שירשור לי ולגל ♥

טומי - "זה דווקא די מבאס... אוכפי השקט אומרים שיין ממחוז 11 ממש טוב." אני צוחק ומחייך כשלילי נותנת לי מכה קטנה בחיבה בכתף.

לילי - "ואיך אוכפי השקט יודעים? ואיך אתה קשור אליהם?" אני שואלת בחיוך.

טומי - "העבירו את הגרועים למחוז 12. מה יש לילי? מופתעת שאת לא היחידה שמדברת עם אוכפי שקט 'החתיכים'. שמעתי שכולן מתות על דייב." אני צוחק

לילי - "אוי, תעשה לי טובה. הוא חתיכת אידיוט." אני אומרת בבוז.

טומי - "הוא בלונדיני." אני אומרץ

לילי - "אז מה? גם אתה בלונדיני. ויש עוד הרבה בלונדינים."

טומי - "ויש לו עיניים כחולות." אני ממשיך באותו טון. לילי לא מבינה שאני מנסה לעצבן אותה. טוב שכך - זה כיף

לילי - אני מסתכלת על טומי במבט מעוצבן.

טומי - "מה?" אני שואל ולוקח ביס מנתח הפילה שהונח בצלחתי

לילי - "אתה מנסה לעצבן אותי בכוונה?"

טומי - "אני מעצבן אותך?" אני שואל בתמימות

לילי - "כן!" אני אומרת ברוגז.

טומי - אני צוחק ושופך רוטב על הנתח. "את יכולה להעביר לי את הפירה?" אני שואל את לילי ומשתדל לעשות את זה בקול כמה שיותר מתנשא ומלכותי כדי לעצבן אותה

לילי - אני תוקעת בטומי מבט ממש מעוצבן.

טומי - "לא רוצה לא צריך. אני אקח כבר בעצמי." אני אומר ומתרומם לקחת את הפירה.

לילי - "אתה מנסה לעצבן אותי בכוונה?" אני שואלת שוב.

טומי - אני שותק

לילי - אני נאנחת ולוקחת את הפירה בידי כדי להעביר אותו לטומי. בדרך אני מפילה "בטעות" קצת מהפירה על החולצה שלו.

טומי - "למה זה היה טוב?" אני שואל, כנראה בקול חזק מכפי שרציתי כי כולם סביב השולחן מסבים את מבטם אלינו. כמובן שהיימיטץ' הראשון שמבקש לקום וגורר את שנינו מחוץ לחדר. כולם חוזרים לשיחותיהם

לילי - "זה לא היה בכוונה." אני אומרת לטומי בחיוך קטן.

טומי - היימיטץ' דוחף אותנו לאיזה חדר מסריח שלא נכנסו אליו שנים ככל הנראה. "מה זה היה בדיוק?!" הוא צועק.

לילי - "מה היה מה?" אני מיתממת.

טומי - "אתם מתנהגים כמו ילדים בני חמש! אתם בארוחה רשמית שלא נועדה רק להראות כמה יפים ה'מנצחים' של שנה שעברה, אלא כדי להשיג לכם ולמחוז שלכם יותר דגן! זאת שיחת כלכלה. ילדים טיפשים!" הוא אומר.

לילי - אני שותקת, וחושבת על זה שהיימיטץ' נורא נהנה לקרוא לנו ילדים טיפשים.

טומי - "אז למה אנחנו כאן?!" אני צועק עליו. המחשבה שאני ולילי בארוחה הזאת רק לשם תירוץ מכעיסה אותי.