שירשור לי ולגל ♥

טומי - "כולי אוזן."

לילי - "אני אודיע לך ברגע שאני אחשוב עליו."

טומי - "נשמע טוב."

לילי - אנחנו יוצאים מהרכבת, לשמש הלוהטת.

טומי - "תראי את השקיעה..." אני אומר

לילי - "היא מדהימה." אני אומרת. אני שמה לב שפיטה מביט בה במבט מוקסם, אבל יש בו עוד משהו, שאני לא מצליחה לפענח.

טומי - אני מבחין שלילי הפסיקה להביט בשקיעה, היא מביטה באבא שלי שמביט בשקיעה. "בואי." אני אומר לה

לילי - אני מפנה את מבטי בחזרה אל טומי.

טומי - "בואי." אני חוזר

לילי - "לאן?" אני שואלת מבולבלת.

טומי - "השמש מסנוורת אותי." אני מנסה לשקר.

לילי - אני מעיפה מבט בשמש. "בסדר."

טומי - אנחנו הולכים מתחת לשורת עצים, רחוקה משאר הקבוצה שלנו. "איך זה ללכת בשמלה הזאת?" אני שואל

לילי - "אל תזכיר לי בבקשה." אני נאנחת.

טומי - אני צוחק. מרחוק ניתן לראות את בית ראש העיר. הוא נראה די מוזנח יחסית לזה שמחוז 12. הוא עמד במרכז שכונה נמוכה ומכוערת

לילי - "ואיך זה ללכת בבגדים האלה?"

טומי - "אני מתחיל להרגיש כמו מתרומם בעליונית הזה." אני צוחק

לילי - "יש לך משהו נגד כאלה?" אני שואלת בהתרסה.

טומי - "כאלה?"

לילי - "אתה יודע למה אני מתכוונת."

טומי - "עובדה שלא."

--

מה שמזכיר לי שרציתי להוריד את הילדים בסיידר

לילי - אני שותקת במבוכה. "מתרוממים." אני אומרת בקול שקט. אני שונאת להגיד את זה. זה כאילו שהם שונים מאחרים במשהו.

טומי - "לא. אין לי שום בעיה."

לילי - "מעולה."

ד"א, למה הוא שיקר לה קודם?

בגלל שהוא לא רצה להיות קרוב לפיטה שלי <3

טומי - "למה את שואלת?"