שירשור לי ולגל ♥

פיטה - "הם עושים לה טובה."

קטניס - אני משלבת את ידי. "תסביר."

פיטה - "אני מתכוון, שלילי הייתה יכולה להרוס לעצמה לולא עצרו אותה."

קטניס - "הם היו יכולים להגיד לה משהו, לא היו חייבים לסמם אותה."

פיטה - אני נאנח. "בואי, נלך לאכול ארוחת צהריים."

קטניס - אני הולכת אחרי פיטה בחוסר רצון.

פיטה - אני לוחץ על הכפתור.

טומי - אני פוקח את עיני, ומביט סביבי - אישה אחת נכנסת לחדר המוזר שבו אני נמצא, המוח שלי מעורפל אבל אני מצליח להבין את מה שהיא אומרת לי: "הנה התעורר המנצח של משחקי הרעב ה93!" היא קוראת. ולפני שאני נעלם לי שוב אני מבין - לילי מתה.

קטניס - פיטה ממוביל אותנו דרך המסדרון והמעלית לחדר האוכל שלנו.

פיטה - "אני מרגיש רע בגלל פיניק.."

קטניס - "כן.." אני אומרת בהרהור. פיניק המסכן.

פיטה - אני מתיישב ליד השולחן.

קטניס - אני מתיישבת ליד פיטה.

פיטה - אני מביט בצלחת שלי, שנותרה ריקה. "אנחנו באמת ניתן להם להיות מאמנים קטניס? אנחנו מסוגלים לעשות את זה?" אני שואל פתאום

קטניס - "בשום אופן לא!" אני אומרת.

פיטה - "אני מניח שזה מה שרציתי לשמוע.." אני אומר

קטניס - "אני מניחה שאני שמחה שאנחנו באותה דעה."

פיטה - אני תופס במזלג קציצה ומקרב אותה לפי. "אני מניח שהייתי שמח לחזור למחזו12."

קטניס - "ואני מניחה שאתה צודק."

פיטה - אני מחייך ואוכל את הקציצה.

קטניס - אני אוכלת אורז בהיסח הדעת.

פיטה - "מצד שני, אני שונא להגיע הביתה אחרי משחקים. זה מיותר, יותר מידי ארוחות ושיחות אם אנשים שלא בהכרח אתה רוצה.. מי כמוך יודעת."

קטניס - אני מחייכת. "כמה שאתה צודק..."

פיטה - "אני חושב שאלך לבקר שוב את טומי... אני באמת רוצה קצת לחכות לידו. לראות מה קורה... את מבינה?" אני אומר-שואל

קטניס - "כן." אני מאוד מבינה.

פיטה - "אז... אני אחזור בקרוב." אני מודיע וקם.