שירשור לי ולגל ♥

פיניק - "יש בעיה?" אני שואל אחרי שאני מסיים לבלוע.

פיטה - "מה העיניין?" אני שואל, פוחד מהתשובה. "טומי התעורר." אומר הרופא. אני מחייך.

קטניס - "כמה מטורף אתה שאתה לוקח 5 כדורים בבת אחת?"

פיניק - "מטורף עם מחשבות אובדניות." אני עונה לה.

פיטה - "לשתי שניות, אבל זאת התחלה." אומר הדוקטור ואני שוב צונח.

קטניס - "מה?"

פיניק - "מה ששמעת." אני אומר ונכנס למיטה בחזרה.

פיטה - "ו...?" אני שואל ומביט בדוקטור. "רק רציתי לידע." הוא אומר והולך.

קטניס - "פיניק - לא אוכלים 5 כדורים בדקה. גם אם אתה מרגיש לא שפוי לגמרי."

פיניק - "חבל מאוד. כי לא שפוי לגמרי." אני עונה לה.

פיטה - אני נכנס לחדר בחזרה.

קטניס - אני מסמנת לפיטה שזה עתה נכנס לצאת, אין טעם.

פיניק - אני חוזר להיקבר מתחת לשמיכה.

פיטה - אנחנו צועדים לעבר המעלית. אני נכנס ונשען. "מה קרה?" קטניס שואלת.
"טומי התעורר לשתי שניות" אני אומר

פיניק - כדורי ההרגעה פועלים במהירות ותוך כמה דקות אני נרדם, בגלל הכמות שגדולה שלקחתי.

קטניס - "הוא אמר לך עוד משהו חוץ מזה?" אני שואלת. פיטה מניד בראשו. "שומדבר. רק את זה. ושאחר כך הוא התעלף שוב." הוא עונה. אני עושה פרצוף. איכשהו, אחרי המשחקים, המתמודדים שניצחו - או בעצם, המנצחים - תמיד מתעלפים לזמן מה. לפני חמש שנים, היה מנצח אחד ממחוז 4 שהתעלף לכמעט חודש, ונאלצו לדחות את כל האירועים שתמיד מארגנים אחרי סיום המשחקים. אני מחליטה ללכת לבקר שוב את לילי, לראות אם היא ערה או צריכה משהו. "אכפת לך אם נלך עוד פעם לחדר של לילי?" אני שואלת.
"אין בעיה." הוא אומר. "אני גם רוצה לראות את טומי." אני מהנהנת ואנחנו נכנסים למעלית. פיטה לוחץ על הכפתור שמסומן בבית חולים. אנחנו עולים במעלית בשקט. כשהמעלית עוצרת, אנחנו יוצאים ממנה והולכים במסדרון לכיוון החדרים שלהם. "נתראה עוד מעט..." פיטה אומר ונכנס לחדר של טומי. אני נכנסת לחדר של לילי. היא אכן ישנה. מתי היא הספיקה להירדם? אני תוהה, ואז רואה את המחט שמחוברת לזרועה. הזריקו לה מורפליום. למה הזריקו לה מורפליום?! אני פונה לאחת האחיות שם.
"סליחה, אם אפשר לשאול... למה הזרקתם לה מורפליום?" אני מצביעה לכיוון לילי. האחות מסתכלת עליה ומהנהנת.
"כן. היא קמה מהמיטה שלה וניסתה לנתק מעצמה את המכשירים האלה, ואנחנו לא יכולים להרשות את זה. היא עדיין לא בריאה מספיק כדי ללכת. יש לה כמה חבורות פנימיות קשות ועצמות שבורות. מצטערת." היא אומרת ומסתובבת ללכת. אני תופסת בזרועה.
"למה לא פשוט אמרתם לה את זה?" אני שואלת.
"שוב, אני מצטערת. אני פשוט לא אחראית על זה. את מוזמנת לפנות לצוות הבכיר יותר." אני עוזבת את ידה של האחות.
"תודה." אני אומרת, ופונה ללכת. אני יוצאת מהחדר, מהורהרת. איפה אני אמורה למצוא את ה'צוות הבכיר יותר'?

פיטה - אני רק נשען על המשקוף ומביט בטומי, הישן או המעולף או הלא יודע מה.

קטניס - אני עומדת מאחורי פיטה.

פיטה - "היי.." אני אומר לה ומסתובב.

קטניס - "עוד לא התעורר?" אני שואלת.

פיטה - "לא..." אני אומר בצער.

קטניס - "לא נורא. ביום-יומיים הקרובים אני בטוחה שהוא הנתעורר." אני מעודדת אותו.

פיטה - "אני מקווה..." אני אומר במירמור.

קטניס - "אני בטוחה. מה שאני לא בטוחה לגביו, הוא הנחמדות של הרופאים פה."

פיטה - "מה קרה?" אני שואל בבילבול

קטניס - "הם סיממו את לילי." אני אומרת בעצבנות.

פיטה - "למה?"

קטניס - "כי היא ניסתה לקום מהמיטה ולנתק מעצמה את המכשירים, ולפי דעתם, היא לא מספיק כשירה כדי ללכת." אני מחקה את האחות בלעג.

פיטה - אני מביט בה, לא מבין מה הבעיה..

קטניס - "מה?"