שירשור לי ולגל ♥

טומי - אני מתיישב על השלג ומביט לשמיים. אני שוב לבד: פצוע בכוונה בכדי לשרוד. מוזר...

לילי - אני יושבת ומביטה בשלג שהפך לקרח בינתיים.

טומי - הכוכבים מנצנצים

לילי - ג'וליאן נרדם מהר. מסכן, הוא בטח ממש עייף... הבטן שלי מקרקרת.

טומי - אני מחליט לקום ולחפש עץ לישון עליו

לילי - אני מטפסת על העץ, מחפשת מתמודדים אחרים וחיות

טומי - אני מוצא אחד, הוא לא גבוה במיוחד אבל גם לא נמוך, אני חושב שקרייריסט חזק באמת לא יצליח לטפס עליו בלי לשבור את רוב הענפים. אני מתחיל לעלות: כל שלב מחושב בקפידה. אני משתדל לא להשען על הענפים הדקים, אף על פי שהם יכולים לסחוב את משקלי בלי בעיות. לבסוף אני מגיע למקום שנראה לי נוח: אני פורש את שק השינה ונכנס לתוכו.
לא פעם אני כמעט נופל מהעץ, בגלל חיפוש אחר תנוחה. אוף. בסוף אני מוצא תנוחה - שראשי נמצא בכיוון הגזע ואני מכורבל לתוך עצמי. ראשי מכוסה בשק השינה - הוא עצום!!! אני חושב שיש לי זמן לישון עדיין, השעה בוודאי לא כל כך מאוחרת...

לילי - אחרי חצי דקה אני כבר נמצאת בגובה של 15 מטרים בערך. אני רואה עצים, שלג, עצים, שלג, עצים, מדורה... רגע, מדורה? וואוו, יש פה מתמודדים או ממש דבילים או בעלי מחשבות התאבדות.

טומי - אני מצליח לישון קצת

לילי - אני מצמצמת את העיניים כדי לראות טוב יותר. חבל שאין לי משקפת...

טומי - ישן לי

לילי - אני מבחינה בשיער שחור. 'נו, יופי, לחצי מהמתמודדים שנשארו יש שיער שחור...' אני רוטנת לעצמי.

טומי - ישן

לילי - אני רואה מרחוק מישהו מתקרב למדורה. שיער בלונדיני ארוך... זאת בת. היא מתקרבת אל המדורה, מאחורי הגב של הילד עם השיער השחור, מניפה לאחור את היד ומעיפה קדימה משהו גדול. חנית. היא נתקעת בגב של הילד עם השיער השחור. הוא צורח מכאבים. אפילו מפה, במרחק של בערך 350 מטרים, אני שומעת. אחרי כמה דקות, התותח יורה והילד משתתק.

טומי - התותח יורה ואני מתעורר. אני מכעט נופל. מזל - זה רק כמעט. אבל אני נשרט במצח: לא משהו רציני, סתם כאב קטן

לילי - הילדה הבלונדינית אוספת את הציוד של הילד ומסתלקת. רחפת מופיעה לפתע בשמיים ולוקחת את הנער. "עוד אחד ירד..." אני ממלמלת ומקווה בכל ליבי שזה לא טומי.

טומי - אני מנסה לצאת ומבין שעוד רגע אני אפול

לילי - אני מסתכלת עוד קצת ומחפשת מקום כלשהו עם חיות. אני פשוט לא רואה כלום.

טומי - אני מצליח בסוף לקום ומסדר את השק שינה

לילי - אחרי כמה דקות אני מתייאשת, ויורדת כמה מטרים כדי להשגיח.

טומי - אני מתחיל לרדת אבל שלא כמו שחישבתי - אני נופל, כאב חד.

לילי - אני מסתכלת לכל כיוון ונזכרת שהקשת על השלג.

טומי - אני מחליט לרוץ בכל זאת - למרות הכאב. אני רץ אבל נעצר ומתחבא בשיח קוצים. אני נשרט קצת אבל לא מתייחס לזה ממש אני מקפל את המכנס ומרגיש את הקור, אני חולץ את נעל שמאל וממשש את האזור שכואב. זה לא מרגיש כמו שבר, אבל יכול להיות שזה סדק או משהו בסגנון. זה ממש לא טוב - לא בשבילי. אני חושב על לחבוש את הרגל, אבל אני אפילו לא יודע עם זה משהו רציני או סתם עוד מכה, אז חבל לבזבז. אם אנעל את הנעל כמו שצריך - אין סיבה לחבוש אותה.
אני נועל את הנעל טוב טוב, כדי שתחזיק את הרגל טוב. אני מוריד את המכנס חזרה לאיך שהיה וקם. מסתבר שזה הרבה יותר קשה מלשבת. "אחח." אני לוחש לעצמי. אני מצליח לקום בסוף, אבל כואב לי, ועכשיו לא רק ברגל או בלחי אלא גם בידיים - שנפצעו מניסיון לקום בעזרת ענפי השיח הקוצני.
אני מתחיל לרוץ אבל אני כמעט נופל בכל פעם שאני מתחיל לעבור לריצה. לא טוב. לא טוב בכלל. אני הולך - ומנסה כמה שיותר מהר. אני מגיע למחנה כלשהו - אבל הוא ריק. מישהו הכין שם שולחן לראווה יפה: יש עליו שלל של סכינים. אני בוחן אותם ומרים אחד ובוחן אותו מקרוב, אני מעביר את ידי משני צידי הלהבה. מרשים.
אני נזכר שלא לקחתי שום כלי נשק. אולי לא להרוג - אבל סכין קטן כמו זה שבידי יכול לעזור לי לחתוך דברים. אני לוקח אותו. גם ככה המחנה כולו מבולגן ולא נראה שיש פה מישהו. אני לוקח את הסכין וממשיך ללכת.

לילי - אני יורדת במהירות כמה מטרים, וקופצת את החמישה האחרונים. אני לוקחת את הקשת שלי, תולה אותה על הכתף ומטפסת בחזרה.

טומי - אני הולך