פנימיית ליברטי. שירשור ((:

דיוויד - "אתה רואה אותם?" ג'ונתן שואל. "אני רואה את קרטר. הוא לבד." אני עונה לו.

איזבל - אני נכנסת בהליכה קלילה למבנה הבנות, פוסעת בשלווה לחדרה של מרי.

קרטר - "אדוני," גרייס מתיישבת על ידי ונותנת לי כוס לימונדה. אני לוגם ממנה, "תודה." אני אומר. "את מרגישה שזה חסר לך?" אני שואל ומחווה בסנטרי על הזוג המתמזמז.

דיוויד - "אה, הנה גרייס." אני אומר ואנחנו מתחילים להתקדם לעברם.

איזבל - "מר?" אני קוראת מבעד לדלת הסגורה. "מרי?" אני שואלת שוב. כשלא נשמעת תשובה, אני פותחת את הדלת.

קרטר - "לא ממש. זאת אומרת - ברור שהייתי רוצה חבר. היה לי אחד. עזבתי אותו. אבל אולי זה לטובה." היא עונה

דיוויד - "מה לטובה?" ג'ונתן שואל כשאנחנו באים מאחוריהם ומקפיץ את שניהם. "היי." הוא מוסיף.

איזבל - העיניים שלי נפערות לרווחה. מרי מביטה בי בחזרה, מבוהלת. היא שוכבת במיטה שלה, עד כמה שאני רואה, בלי חולצה או חזייה, יחד עם דרק. "איזי, זה לא...!" היא מנסה. "מה שאני חושבת?" העיניים שלי מתמלאות דמעות. דרק לא מביט בי. "אני לא מאמינה עליכם. איך אתם יכולים לעשות לי את זה?!" אני צועקת ויוצאת מהחדר, טורקת אחריי את הדלת. אני עוד שומעת את מרי צועקת אחריי "איז!!"

קרטר - "ההתחסדות המוזרה של גרייס. שמתי לב שהארכת בכמה ס"מ את החצאית." אני צוחק. "אחרי שלושה שבועות כאן, הבנתי שאני צריכה להתחיל לממש את האופנה כאן." גרייס מסבירה וממוללת את סד חציאתה בידיה. "חוץ מזה - הכנסייה כאן נחמדה. אני אוהבת את איך שהיא נראית." גרייס ממשיכה.

דיוויד - "היא בסדר." אני מאשר ומתיישב לידם.

איזבל - אני רצה לחדר שלי ונועלת את הדלת אחריי, נשכבת על המיטה ומתחילה לבכות.

קרטר - "את קתולית?" אני שואל. "ההורים שלי מגדירים את עצמם קתולים אבל לפני שבועיים הייתה הפעם הראשונה שהייתי ממש בתפילה בכנסייה. ההורים שלי טוענים שזה בזבוז זמן." גרייס מסבירה, "זה התגלה כנחמד. ואני חושבת שזה עוזר לי להכיר אנשים. לשם שינוי מישהו מדבר איתי חוץ מכם. בלי להעליב - אבל נערה צריכה נערות בתור חברות. לא רק גברברים. מתחיל להיות קריר, אתם לא חושבים?" היא ממשיכה. "כן קצת, אני אלך להביא מעיל. להביא לך מהחדר?" אני שואל. גרייס מהנהנת ואני הולך משם. אני עובר בחדר שלי ומוצא עליונית זרוקה. אני לוקח אותה ופונה למגורי הבנות. אני עוצר מול חדרה של גרייס ושומע בכי.

דיוויד - אני מחייך בניצחון. "רואה? בגלל זה אני עם סוודר." אני שוקל את זה שוב. "טוב, אני עם סוודר כי אני אוהב סוודרים. אבל בכל זאת, צדקתי. מה שמוכיח את הנקודה שלי שאני תמיד צודק."

איזבל - בוכה...

גרייס - "אתה דביל, דייוויד." אני אומרת.

קרטר - אני דופק על הדלת, "איזבל?"

דיוויד - "זה לא בכלל לא היה ישיר ופוגע."

איזבל - אני מכווצת את מצחי. "מי זה?" אני צועקת, מנסה לא להישמע כמישהי שבוכה.

גרייס - "אני יודעת, אני בנאדם חשאי ולא פוגעני."

קרטר - "אממ זה קרטר מאייר. באתי לקחת משהו בשביל גרייס. אפשר להכנס?"

דיוויד - "לגמרי." אני מהנהן בפרצוף רציני.

איזבל - "לא. לך מפה."

גרייס - אני נשענת על העץ, "לא ראיתי אותך בכנסייה." אני אומרת לדייוויד.

קרטר - "אז את יכולה להביא לי את המעיל שלה?"

דיוויד - "באמת? גם אני לא."

איזבל - "לא." אני מושכת באפי.

גרייס - "לא מתחבר?"

קרטר - "אבל אני צריך את המעיל."

דיוויד - "לא ממש."

איזבל - "לא בעיה שלי."

גרייס - "מדינה חופשית."

קרטר - "אני יודע שזאת לא בעיה שלך.." אני רוטן. "טוב, אני נכנע. אבל גרייס תבוא לקחת את המעיל שלה וזה החדר שלה. ואני בטוח שאת לא רוצה שהיא תראה אותך ככה." אני אומר

דיוויד - "אכן." אני מושך בכתפיי.

איזבל - אני שותקת לרגע, מהססת. 'לדביל יש נקודה...' אני חושבת, קמה מהמיטה ופותחת את הדלת.

גרייס - "ג'ונתן, אתה מגיע כל שבוע שמעתי." אני פונה לג'ונתן שככל הנראה איבד עיניין בשיחה.

קרטר - "נו?" אני מאיץ בה

דיוויד - אני מחייך אליהם, מאבד אותם מהר משחשבתי ושוקע במחשבות.

איזבל - "זה פתוח." אני אומרת וחוזרת להתיישב על המיטה בשיכול רגליים.

גרייס - "הכומר שלי מכיר את אמא שלי מהגנון, הוא מספר לה על כל דקה שאני מחמיץ בתפילה." ג'ונתן מסברי ומחייך.

קרטר - אני נכנס

דיוויד - אני מביט מסביבי, שקט.

איזבל - קרטר נותן בי מבט ארוך. "מה אתה רוצה? רצית לקחת מעיל, לא?" אני שואלת בקול שאמור להישמע עצבני, אבל יוצא בעיקר פתטי. אני מקללת את עצמי בליבי.

גרייס - "מכירה את ההרגשה. המורה שלי לפילוסופיה הייתה אחת מחבורת הקפה של אמא שלי. הייתי היחידה שהייתה בכל שיעורי פילוספיה. והיחידה שלא נכשלה כשחושבים על זה." אני מספרת.

קרטר - "אני פשוט מופתע לראות אותך ככה. מה קרה?"

דיוויד - דבריה של גרייס חודרים לחשבותיי ואני מגחך ומפנה את מבטי בחזרה אליהם. "אין לכם זכות דיבור." אני אומר, מרים גבה.

איזבל - אני עומדת לשאול אותו מה זה עניינו בכלל, אבל חושבת לעצמי שאין לו למי לספר, אז שום דבר כבר לא יקרה. אני מוכשת בכתפיי. "ראיתי את אחת החברות שלי שוכבת עם החבר שלי. שום דבר רציני." הדמעות שוב מאיימות להציף את עיני.