שירשור לי ולגל ♥

לא.

לילי - "טומי?" אני שואלת שוב, הפעם קצת יותר חזק.

טומי - אני מהנהן בקול

לילי - אני קמה מהמיטה ונכנסת למקלחת.

טומי - "מזלך." אני אומר ומסתובב אליה

לילי - בתור תגובה, אני נופלת לזרועותיו של טומי ומתחילה לבכות.

טומי - אני מחבק אותה, "מה קרה?" אני שואל ברכות

לילי - אני טומנת את ראשי בכתפו. "ל-למה?" אני שואלת בקול חנוק מדמעות. "למה ה-הם היו חייבים ל-למות? ז-זה לא הוגן!"

טומי - אני שותק

לילי - אחרי כמה דקות אני עוצרת את הבכי. "למה הם כל כך רצו להשאיר אותי בחיים?"

טומי - אני שותק

לילי - "אני מתכוונת, הם יכלו לחיות, אבל העדיפו למות במקומי! למה?"

טומי - אני שותק

לילי - "אתה יודע בכלל על מה אני מדברת?" הדמעות שבות להציף את עיני בניגוד לרצוני.

טומי - "אני יודע... אני פשוט לא יודע מה לענות לך לילי, זה יותר מדי שאלות שאין לי תשובה עליהן..."

לילי - אני מביטה בו לשנייה. "זאת הייתה אמורה להיות אני. אני.[/ למה הם מתו בשבילי?"

טומי - אני שותק

לילי - אני משפילה את מבטי בייאוש. "אני חוזרת לישון..." אני ממלמלת.

טומי - "אני אשאר איתך עד שתרדמי..."

לילי - "אתה יכול להישאר גם אחרי?" אני שואלת בשקט.

טומי - "עד שיקראו לנו לעלות לרכבת."

מתי זה?

לילי - "תודה." אני נכנסת לחדר בחזרה ולמיטה.

עוד כמה שעות..

טומי - אני מתיישב על הרצפה צמוד לדלת

לילי - "אתה לא חייב לשבת על הרצפה. יש פה כמה דברים הרבה יותר נוחים."

טומי - "אני בסדר... דרך אגב, אני אצטרך את עזרתך ברכבת עם התחבושת." אני אומר

לילי - אני מהנהנת. "את בטוח? יש פה כיסא ממש לידך."