פאנפיקיםXD

זה סרטון פשוט מדהים.

אני גם אוהבת את השיר

חחח כן, רק חבל שהשם שלו מוטעה.

חחחח XD

שיר מדהים!!

נכוןXD

זה שיר מקורי שלו. וגם LOST. לפי מה שהבנתי.

רוב השירים שלו מקוריים

הוא שר גם קאברים.

נכון. אבל הרוב הוא שלו

אהא. אבל לוסט מדהים.

וגם ג'ונה D:
ואילושן

נכון.

הוא הרבה יותר טוב מביבר!

דאאא

הוא גם יותר מוכשר ממנו... מוזיקלית וכתיבתית XD

אהא.

מתי פרק 9?

לא יודעת. אני צריכה השראה.

השראה... אממ...

וּוָאלָה!

לא, לא. קטע כלשהו. משהו שיעורר בי השראה.

אוקיי... הקטע בספינה עם סתמצ'יק וג'ייס

תעתיקי לי אותו לפה. ואת יודעת שהוא נמצא איפה שהוא באימייל בשם סתמצ'יק.

דם. הוא נגע בכתם בקצה הסוליה של מגפו. הוא עדיין היה לח, קצת צמיג. דם טרי. הדופק האיץ בעורקיו. בהמשך המעעבר הוא ראה נקודה אדומה נוספת, ועוד אחת במרחק מה הלאה, כמו שביל פירורי לחם במעשייה נושנה.
ג'ייס עקב אחרי הדם, ומגפיו הדהדו בקול רם על המעבר המתכתי. תבנית כתמי הדם הייתה משונה, לא כאילו התחולל פה קרב, אלא יותר כאילו מישהו נגרר, מדמם, לאורך המעבר -
הוא הגיע לדלת. היא הייתה עשויה מתכת שחורה, שהכסיפה פה ושם בקמטים ובסדקים. סביב הידית היתה טביעת יד מגואלת בדם. ג'ייס היטיב את אחיזתו ביתד המשוננת ודחף את הדלת בדחיפה.
גל של אוויר קר עוד יותר פגע בו והו עצר את נשימתו. החדר היה ריק פרט לצינור מתכת שעבר לאורך קיר אחד, ומשהו שנראה כמו ערימת שקים בפינה. מעט אור חדר דרך צוהר גבוה בתקרה. ג'ייס התקדם בזהירות, והאור מן הצוהר נפל על הערימה בפינה. עכשיו הבחין שזאת לא ערימת פסולת, אלא גוף.
ליבו של ג'ייס החל להלום כמו דלת שנטרקה ברוח סערה.
רצפת המתכת היתה דביקה מדם. מגפיו ניתקו ממנה בקול יניקה דוחה כשחצה את החדר ורכן ליד הדמות הממוטטת בפינה. צעיר כהה שיער שיער לבוש בג'ינס וחולצת טריקו כחולה ספוגת דם.
ג'ייס אחז בכתפה של הגופה ומשך בכוח. היא התהפכה, רפויה וכמו נטולת עצמות, עיניה החומות בוהות בחלל מבלי לראות. נשימתו של ג'ייס נעתקה. זה באמת סיימון. הוא היה לבן כנייר. בבסיס גרונו היה חתך מכוער, ושני פרקי ידיו נחתכו, ונותרו בהם פצעים פעורים ששוליהם משוננים.
ג'ייס צנח אל ברכיו, כשהוא אוחז עדיין בכתפו של סיימון. הוא חשב בייאוש על קליירי, על כאבה כשיוודע לה הדבר, על האופן שו מחצה את ידיו בידה, כמה רבה הייתה העוצמה באצבעותיה הקטנות. אתה תמצא את סיימון. אני יודעת.
והוא מצא אותו. אבל זה היה מאוחר מדי.
כשג'ייס היה בן עשר, אביו הסביר לו את כל השיטות להרוג ערפדים. אפשר לנעוץ בהם יתד. אפשר לכרות את ראשם ולשרוף אותם כאודים מפויחים. להניח לשמש לחרוך אותם לאפר. או לנקז את כל דמם. הם זקוקים לדם כדי לחיות, הוא הכוח המניע אותם, כמו דלק למכונית. כשהביט בפצע המשונן בגרונו של סיימון, לא היה קשה לראות מה וולנטיין עשה.
ג'ייס הושיט יד כדי לעצום את עיניו הבוהות של סיימון. אם קליירי חייבת לראות אותו מת, עדיף שלא תראה אותו כך. הוא שלח ידו אל צווארון חולצתו של סיימון, בכוונה למשוך אותו כלפי מעלה, כדי לכסות את החתך.
סיימון זז. עפעפיו רפרפו ונפקחו, עיניו התגלגלו לאחור ולובן העין נחשף. הוא גירגר, קול קלחוש, שפתיו נמשכו לאחור, וניבי הערפד נחשפו. הנשימה נקשה בגרונו המשוסף.
בחילה עלתה בגרונו של ג'ייס, ידו התהדקה על הצווארון של סיימון. הוא לא מת. אבל אלוהים, הכאב, הוא וודאי לא ייאמן. הוא לא יכול להתרפא, לא יכול לחדש את חייו, לא בלי -
לא בלי דם. ג'ייס עזב את חולצתו של סיימון והפשיל את שרוולו הימני מעלה באמצעות שיניו. הוא השתמש בקצה המשונן של היתד השבורה וחתך פצע עמוק לאורך פרק ידו. דם נבע אל פני העור. הוא הפיל את היתד, וזו פגעה ברצפת המתכת בקול קרקוש. הוא הריח את דמו שלו באוויר, חריף ונחושתי.
הוא השפיל מבט אל סיימון, שלא נע. הדם זלג עכשיו במורד ידו של ג'ייס, ופרק ידו כאב. הוא החזיק אותו מעל פניו של סיימון, הניח לדם לנטוף במורד אצבעותיו, לזלוג לתוף פיו של סיימון. לא הייתה כל תגובה. סיימון לא נע. ג'ייס התקרב; הוא כרע ברך מעל סיימון עכשיו, נשימתו העלתה עננות לובן באוויר הקפוא. הוא רכן מטה,ולחץ אץ פרק ידו המדמם אל פיו של סיימון. "שתה את הדם שלי, אידיוט," לחש. "שתה אותו."
לרגע שום דבר לא קרה. ואז נעצמו עיניו של סיימון ברפרוף. ג'ייס הרגיש דקירה חדה בפרק כף ידו, מעיין שאיבה, לחץ עז - וידו הימנית של סיימון זינקה מעלה ונלפתה על זרועו של ג'ייס, ממש מעל המרפק. גבו של סיימון התקמר מן הרצפה מעלה, והלחץ על ידו של ג'ייס גבר כשניביו של סיימון העמיקו. כאב עלה בזרועו של ג'ייס. "בסדר," אמר ג'ייס. "בסדר, די."
עיניו של סיימון נפקחו. החלק הלבן נבלע בתוך הקשתיות החומות-כהות, שהתמקדו בג'ייס. בלחייו היה צבע, סומק קדחתני כמו של מחלה. שפתיו היו פשוקות מעט, הניבים הלבנים מוכתמים בדם.
"סיימון?" אמר ג'ייס.
סיימון התרומם. הוא נע במהירות שלא תיאמן, הפיל את ג'ייס לרצפה והתגלגל מעליו. ראשו של ג'ייס פגע ברצפת המתכת וקול הדהד באוזניו כששיניו של סיימון שקעו לתוך צווארו. הוא ניסה להתפתל ולהימלט, אבל זרועותיו של הצעיר שמולו היו כמו עבותות ברזל. הן הצמידו אותו לרצפה והאצבעות ננעצו בכתפיו.
אבל סיימון לא הכאיב ול - לא ממש - הכאב שהתחיל בחריפות נמוג למעין צריבה עמומה, נעים כפי שצריבת האסטלה היתה לפעמים נעימה. תחושת שלווה מנומנמת חלפה בעורקיו של ג'ייס והוא הרגיש איך שריריו נרפים; הידיים שניסו לדחוף את סיימון מעליו לפני רגע חיבקו אותו עכשיו קרוב יותר אליו. הוא הרגיש את הלמות ליבו, הרגיש איך היא מאטה, איך הפעימות העזות נמוגות להד חרישי יותר. עלטה מהבהבת הזדחלה אל שולי שדה הראייה שלו, יפהפייה ומשונה. ג'ייס עצם עיניים -
כאב פילח את צווארו. הוא התנשף ועיניו נפקחו; סיימון ישב עליו, זקוף, ונעץ בו מלמעלה מבט בעיניים פעורות לרווחה, כף ידו על פיו. פצעיו של סיימון נעלמו, אבל דם טרי הכתים את חזית חולצתו.
ג'ייס הרגיש שוב את הכאב בכתפו החבולה, את החתך בפרק ידו, את גרונו המנוקב. הוא חדל לשמוע את הלמות ליבו, אבל ידע שהוא מתדפק כהוגן בתוך חזהו.
סיימון הסיר את ידו מעל פיו. הניבים נעלמו. "יכולתי להרוג אותך," אמר. היתה מעיין תחינה בקולו.
"הייתי נותן לך," אמר ג'ייס.
סיימון בהה בו מלמעלה, ואז השמיע יבבה באחורי גרונו. הוא התגלגל מעל ג'ייס ונחת בברכיו על הרצפה, כשהוא מחבק את מרפקיו. ג'ייס ראה את קווי המתאר הכהים של עורקיו של סיימון דרך העור החיוור של גרונו, קווים כחולים וסגולים מתפצלים. עורקים מלאי דם.
הדם שלי. ג'ייס התיישב. הוא גישש אחרי האסטלה שלו. היה קשה למשוך אותה על זרוו, כמו לגרור צינור עופרת לאורך מגרש פוטבול. ראשו הלם בכאב. כשסיים את האירצה הוא השעין את ראשו לאחור על הקיר, מתנשף בכבדות, והכאב עזב אותו בהדרגה עם הפעלת רונת הריפוי. הדם שלי בעורקיו.
"אני מצטער," אמר סיימון. "אני כל כך מצטער."
רונת הריפוי עשתה את שלה. ראשו של ג'ייס החל להתבהר וההלמות בחזהו האטה. הוא נעמד, בזהירות, וציפה לגל סחרחורת, אבל הוא הרגיש רק מעט חלש ועייף. סיימון עדיין כרע על ברכיו ובהה בכפות ידיו. ג'ייס הושיט ידו ותפס בגב חולצתו, ומשך אותו לעמידה. "אל תתנצל," אמר, ועזב את סיימון. "רק תזוז. וולנטיין מחזיק את קליירי ואין לנו הרבה זמן."

עמודים 261-265
עיר של אפר, בני הנפילים 2.
מאת קסנדרה קלייר