הסיפור שלי.... כמו שביקשת. מקווה שתאהביXD

כשהמחשב שלי יפסיק להיות דפוק. אגב, תתחברי לג'ימייל בבקשה.

אוף... גל זה המון עבודה XD

מה המון עבודה? לפתוח עוד כרטיסיה?

לא. לכתוב את השם משתמש וסיסמא XDDD

חחחחחחחחחחחחח

אני עדיין מחכה לפרק.

תיאלצי לחכות עוד טיפה.

אופ

אני בשלבי סיום

יש!

מוכנה? פרק 2 יצא!!

פרק 2

אני מתעוררת בבוקר לקול הציפורים המצווחות. "אוי, תשתקו כבר..." אני ממלמלת, עייפה, לכיוונן. אני מתמתחת ומתיישבת במיטה שלי במטרה לקום ולסגור את החלון, אבל חוטפת סחרחורת. קמתי מהר מדי. "אוי..." אני ממלמלת. אני מניחה את ראשי בין כפות ידי הקרירות, עד שהסחרחורת נרגעת. אני קמה וסוגרת את החלון, שמשום מה היה פתוח כל הלילה. אני מסתכלת על השעון המעורר שלי ונאנחת. 06:14. הלימודים מתחילים רק בשעה תשע, ואני בחיים לא אצליח לחזור לישון. אני מהרהרת לרגע, ולבסוף מחליטה להתחיל להתארגן ואז נראה כבר מה אני אעשה.
אני יוצאת מהחדר שלי, פוסעת בשקט על קצות האצבעות כדי לא להעיר אף אחד ונכנסת למקלחת. אני לא מדליקה את האור, כדי שלא יפריע לאף אחד, וחוץ מזה, קרני השמש שמסתננות דרך חרכי החלון מספקות לי מספיק אור. אני מצחצחת את שיניי ושוטפת פנים, וכשאני מסיימת, אני חוזרת לחדר בשקט וסוגרת את הדלת. מבט חטוף מסביבי, מבהיר לי שאני יכולה או לחזור לישון, או לצייר, או להשתעמם, או לקרוא. אני נושכת את השפה התחתונה שלי כדי לא לצחוק.
"בטח... רק אני אקרא..." אני אומרת בצחוק כבוש. טוב, אז אני פוסלת את האפשרות של לקרוא. גם האפשרות להשתעמם לא נראית מבטיחה כל כך, ואני בטוח לא אצליח לחזור לישון. אז נשאר לי רק לצייר. לא שזה מפריע לי. אני אוהבת לצייר. אני ניגשת לכן הציור שלי ונוטלת את המכחול. אני בוהה לרגע בציור, ומחליטה קודם לעבור עליו בשכבה נוספת של צבע, ואז לצייר את הפרטים הקטנים. אני לוקחת את אחד המכחולים העבים שלי ומתחילה לעבוד לפי ה'תוכנית' שהגדרתי לעצמי. בסביבות שעה שמונה, אני מסיימת, ומכינה את עצמי נפשית לבלגן שעומד לקרות. אני שוב חוצה את המסדרון לכיוון המקלחות, הפעם כדי לשטוף את המכחולים שלי. כשהצבע יורד, אני חוזרת במהירות לחדר ומניחה שוב את המכחולים לייבוש. ואז זה מתחיל.
השעון המעורר שלי מודיע לי, במנגינה שקטה שבחרתי בעצמי, שצריך לקום. אני מכבה אותו, והשעונים האחרים בכל הבית מתחילים לתת את אותותיהם. השעון המעורר הצווחני של ג'ון מתחיל לצרוח בכל הבית. אחריו השעון המעורר של שיין, שמטרטר. ואז השעון המעורר של אבא, שמצפצף צפצופים מעצבנים. ביפ. ביפ. ביייפ. בייייייפ. בייייייייייייייפ. אני מניחה כרית מאחורי הראש שלי וסותמת את אוזני. שיין מכבה את השעון המעורר שלו, וצועק על ג'ון ואבא שיכבו. אחרי דקה אבא מכבה את השעון שלו ומצטרף לצעקות של שיין בתחינות. תכף יגיעו הצעדים המעוצבנים של שיין לכיוון החדר של ג'ון, פתיחת הדלת בכעס וכיבוי השעון המעורר. כמו שחזיתי, הכול קורה. אבל בליווי ויכוח הבוקר הקבוע של שיין וג'ון. אבא נאנח מהחדר שלו וגורר את עצמו בעייפות לחדר של ג'ון. "בנים, אתם חייבים לעשות את זה בכל בוקר?" הוא שואל. אני מחייכת. זה נכון, הם באמת עושים את זה כל בוקר. אני פותחת את הדלת שלי והולכת למטבח להכין ארוחת בוקר, כשהצעקות שלהם מלוות אותי.
כשאני מגיעה למטבח, אני מחליטה להכין חביתות ומוציאה מהמקרר 4 ביצים וחלב. אני מוציאה מהארון מחבת גדולה, ומניחה אותה על הגז. בזמן שהשמן ששפכתי לתוכה מתבשל, אני שוברת ביצה לתוך קערה, ומערבבת אותה בעזרת מזלג עם קצת מלח וטיפה חלב. כשהשמן מתחיל לבעבע במחבת, אני שופת את הבלילה פנימה, ובזמן שאני מחכה שהבלילה תהפוך לחביתה, אני מכינה סלט. אחרי דקה בערך, אני הופכת את החביתה, וכשהיא מוכנה, אני חוזרת על התהליך עוד שלוש פעמים. עשר דקות מאוחר יותר, כשאבא, ג'ון ושיין גוררים את רגליהם בעייפות למטבח, מוכנים לצאת, האוכל בכר מוכן והשולחן ערוך.
"אוי, ליאן, מה היינו עושים בלעדייך..." אבא ממלמל בעייפות וקורס על הכיסא שלו.
"הרבה מאוד." ג'ון לא מוותר על ההזדמנות לעקוץ אותי, אבל אני מתעלמת ממנו.
"איזה באסה שהחלוקת תעודות השנה יצאה על יום שני... עכשיו צריך להמשיך ללמוד גם יום אחרי. ושתדעו לכם שביררתי, וזה רק בבית ספר שלנו ככה. בכל שאר בתי הספר, חילקו תעודות ביום שישי." שיין רוטן ומתיישב ליד ג'ון, בכיסא הקבוע שלו.
"שיין, תשתוק. הבירורים החנוניים שלך לא מעניינים אף אחד." ג'ון אומר ולוקח מהסלט. אני מתיישבת ליד אבא ומוזגת לעצמי קפה. באותו הזמן, אני פוזלת לכיוון שיין ומגחכת. כמובן שהוא שתק.
"כלבלב..." אני ממלמלת אליו בשקט, כדי שרק הוא יוכל לשמוע. הוא מעיף לעברי מבט כועס אבל לא אומר כלום. אני מגחכת שוב. הוא פשוט פתטי.
כשאני גומרת לאכול, אני הולכת לחדר שלי כדי להתלבש לבית ספר. אני לובשת את אחת מתלבושות בית הספר שלי ששוכבות בארון: חצאית אפורה קצרה, חולצה לבנה, עניבה עם פסים אדומים-צהובים, סוודר צמר דק אפור מעל ומעיין סוודר עבה אדום עם הלוגו של בית הספר. אני אוספת את השיער שלי בקוקו, וגורבת את הגרביים האפורות שמגיעות לי עד הברך, שבית הספר מכריח אותנו לגרוב, ומעל, נעליי סירה שחורות. אפילו זה חלק מהתלבושת.
אני שמה את הילקוט שלי על הגב ויוצאת לבית ספר, ביחד עם שיין וג'ון. אנחנו נפרדים מאבא, ויורדים במעלית של הבניין. אני נשענת על קיר המראה של המעלית, בעוד שיין וג'ון מחליפים מבטים מוזרים. אני מתעלמת מהם. כשהיא עוצרת בקומת קרקע, אני ניתקת מהקיר בכוונה לצאת, אבל שיין וג'ון חוסמים את הדרך שלי.
"אכפת לכם? אני מנסה להגיע לבית ספר, בניגוד אליכם." אני מנסה לעקוף אותם, אבל ג'ון דוחף אותי.
"רק רצינו להגיד לך משהו קטן. אם תעזי להביך אותנו בבית ספר...." ג'ון פותח.
"זאת אומרת, יותר משאת מביכה אותנו בעובדה שבכלל נולדת..." שיין ממשיך. ג'ון מגחך.
"אנחנו נהרוג אותך." הוא משלים. אני מגלגלת עיניים והם יוצאים בריצה מהמעלית. אני יוצאת אחריהם. "איזה ילדים קטנים..." אני ממלמלת לעצמי. אני שומעת מרחוק את שיין וג'ון צוחקים זה עם זה ומתיזים מים אחד על השני. "רק מוכיח את הטענה שלי." אני אומרת. אני פוסעת בשביל החצץ, שמותיר אבק לבן על הנעליים השחורות שלי. לא שזה מזיז לי. לא שזה אי פעם הזיז לי. אני מסתכלת קדימה ומשתעשעת במחשבות, על מה יקרה אם באמת לא אלך לבית ספר. לא הרבה. אבא לא ידע מזה, אלא אם כן ג'ון ושיין יספרו לו. והם יספרו, אם הם ישימו לב בכלל שנעדרתי מיום לימודים שלם. והמורות יחשבו שזה יום מחלה, או שבגלל הדיסלקטיות שלי זה בסדר, ואני פשוט שכחתי להגיע לבית הספר. ג'ון ושיין בטח ישמחו לאידי כשאבא יגלה, ויתאכזבו כשהוא לא יעשה לי כלום. כי ככה אבא. הוא מדהים.
קור מוזר פושט בכף רגלי. אני משפילה את מבטי, ומגלה שדרכתי בשלולית מים. "אוף..."
אני אומרת ומוציאה את הרגל שלי מהשלולית. אני נשענת על קיר קרוב, ומורידה את הנעל שלי. אני מנערת אותה, עד שכל המים יוצאים ממנה והיא נשארת לחה. עם הגרב שלי אי אפשר לעשות כלום חוץ מלחכות. אני נועלת בחזרה את הנעל ופוסעת אל בית הספר בזהירות, משתדלת לא להיתקל בשלוליות נוספות.
אחרי רבע שעה, אני מגיעה לבית הספר. אני נכנסת בשער ומהרהרת בכיעורו של המבנה: מבנה בטון בעל חמש קומות, שצבוע בטיח אפור מתקלף. העובדה שהבניין כל כך גבוה ורחב, מעניקה לו מראה מגוחך, ובגלל המחסור בצמחים, בצבעים ובחלונות נטולי סורגים, בית הספר נראה כמו כלא. 'ברוכים הבאים לבית הספר התיכון קראתון' כתוב על שלט עקום בכניסה לבית הספר. אני נכנסת. בכיתה אני רואה את סטשיה, התלמידה הכי מקובלת בכיתה. אני מתעלמת ממנה ועוברת ישר דרך חבורת המזדנבות שלה, ונתקעת 'בטעות' בסטשיה.
"אממ, סליחה?!" סטשיה שואלת, מזועזעת מהעובדה שהעזתי בכלל להתקרב אליה.
"כן?" אני שואלת אותה ומסתכלת ישר בעיניה במבט שאומר 'תתרחקי ממני'. זה לא מזיז לה והיא משיבה לי במבט רושף משלה.
"תתרחקי מפה, דיסלקטית שכמותך." היא אומרת. אני ממשיכה להביט בה בלי להגיד מילה. לבסוף סטשיה מסיטה את מבטה. "היא לא שווה את זה. בואו נלך, בנות." היא אומרת בקול מאנפף. אני מגלגלת עיניים ומתיישבת במקומי הקבוע, בשולחן האחורי. אני יושבת שם רק בגלל שיש שם שקעים לחשמל, ואני צריכה אותם כדי להשתמש במחשב שלי. אני מתקשה מאוד בכתיבה, בגלל הדיסלקטיות שלי. אני מניחה את התיק שלי על הכיסא הפנוי-תמיד שלידי, פותחת אותו ומוציאה את המחשב שלי ממנו. אני מניחה את המחשב הכסוף על השולחן, מחברת אותו לשקע ומדליקה אותו. נשמע צילצול, והכיתה מתמלאת באיטיות. כשסטשיה נכנסת, היא מעיפה לעברי מבט עצבני ואני מתעלמת ממנה. הכיתה הומה מדיבורים של תלמידים, ששוככים באיטיות כשהמורה, גברת אדמונד, נכנסת לכיתה, ואחריה שני תלמידים חדשים.
"תלמידים! תלמידים! שקט בבקשה!" היא קוראת ומחייכת אל הילדים החדשים. הם נראים כמו אח ואחות. הכיתה משתתקת. "קודם כל, אני רוצה לאחל לכם בהצלחה במחצית הקרובה, ואני מקווה שיהיו לכולכם הישגים טובים יותר. דבר שני, אני רוצה להציג בפניכם שני תלמידים חדשים שמצטרפים לכיתה שלנו: בראיין ומאיה לאופלד. אני מקווה שתקבלו אותם אליכם בזרועות פתוחות." גברת אדמונד פונה אל בראיין ומאיה.. "אחד מכם משתמש במחשב בבית ספר?" היא שואלת.
מאיה מניפה את שיערה השטני לאחור. "לא." היא אומרת. 'המזדנבת החדשה של סטשיה.' אני חושבת. בראיין מהנהן. "בסדר. אז מאיה, את תשבי שם, ליד סטשיה." סטשיה מחייכת אל מאיה, מזהה בה פוטנציאל. "ובראיין, תשב שם, ליד ליאן." בראיין מסתכל עליי והולך במעבר בין השולחנות. הוא מתיישב לידי ומוציא את המחשב שלו מהתיק שלו, בעוד הוא זוכה להתעלמות מוחלטת מצידי. בראיין מחבר את המחשב שלו לתקע, וכל התלמידים נועצים בו מבטים, מתכננים על הקורבן הבא שלהם. המורה מנסה להפנות אליה את תשומת ליבם ללא הצלחה. בראיין מרים את מבטו ומחייך אל התלמידים, והם מפנים את מבטם בגועל אל המורה.
"היי." הוא אומר לי. אני מרימה את מבטי אל עיניו הירוקות וסוקרת אותו. שיער שטני עם פוני שמגיע עד העיניים, ריסים ארוכים, נמשים. מטר שבעים וחמש בערך. יותר גבוה ממני. אני רק מטר שישים ושלוש. הוא נראה חמוד. "היי." אני מחזירה לו. "אני ליאן. ברוך הבא לבית הספר שלנו." אני מחייכת אליו. הוא מחייך בחזרה. "תודה." הוא אומר. "אני בראיין... המממ... אני מניח שכבר הבנת את זה." אני צוחקת בשקט.
"בסדר תלמידים, אז נתחיל. במחצית הקרובה בשיעור ספרות, אנחנו נלמד על המחזה רומיאו וג'ולייט. מי רוצה לספר לי על המחזה?" גברת אדמונס שואלת. בראיין מרים את ידו. "כן, בראיין." היא אומרת בחיוך. הוא עוצם את עיניו לרגע, וחיוך קל מתנוסס על פניו. כשהוא פוקח את עיניו, הוא מתחיל לדבר במהירות ובשטף, בלי הפסקות.
"המחזה מתרחש בוורונה, שם חיו רומאו מונטגיו וג'ולייט קפולט, צאצאים לשתי משפחות שהיריבות ביניהן ארוכת שנים. בבית קפולט התכוננו לנשף גדול שערך קפולט, אביה של יוליה, לחבריו. על אף כי בני משפחת מונטגיו, בהיותם אויביה המושבעים של משפחת קפולט, אינם מוזמנים, מחליט רומאו להתגנב אל המסיבה כשהוא מחופש, בתקווה שיפגוש שם נערה שאהב בשם רוזלין.
בבית קפולט נמשכו ההכנות למסיבה. ג'ולייט, התכוננה בחדרה עם המטפלת שלה ועם אמה, שהסבירה לבתה שהגיעה לגיל בו היא כבר בשלה לנישואים ומפצירה בה לשקול לקחת לה כבעל צעיר בשם פאריס.
כשהגיעה שעת הנשף, חמקו רומאו ובנווליו דודנו אל המסיבה כשהם מסתתרים מאחורי מסכות. טיבלט קפולט, דודנה של יוליה, הבחין ברומאו, אך אביו עצר בעדו לפני שגרם למהומה, כיוון שלא רצה שהנשף ייהרס. בינתיים הבחינו רומאו וג'ולייט זה בזו, והתאהבו זה בזו ממבט ראשון. השניים חמקו החוצה שם התוודעו אחד לשנייה, ורק אז נוכחו לדעת כי בעצם הם באים ממשפחות יריבות, ובגלל זה הם לא יכולים להיות זה עם זו.
רומאו המאוהב סירב לעזוב את המקום, ובלילה התגנב אל חצר ביתה של ג'ולייט, שם טפס על אחד העצים וצפה בחלונה. בינתיים נעמדה ג'ולייט בחלון, שם הביעה את אהבתה לרומיאו ואת תסכולה מן העובדה שרומאו הוא בן למשפחת מונטגיו, אויביה הגדולים ביותר של משפחתה. היא לא ידעה שרומאו צופה בה, עד שזה לא יכול לעצור עצמו, טיפס אל החלון ושם התוודה בפניה על אהבתו אליה. השניים החליפו נדרים ונשבעו להינשא זה לזה למחרת, בתאו של הכומר לורנצו.
רומאו מיהר אל האב לורנצו וביקש ממנו להשיאם. האב ניסה תחילה להניאו מן הרעיון, אך לאחר שהבין כי בנישואי השניים טמון הכוח לשים קץ לסכסוך ארוך השנים בין שתי המשפחות, הסכים לסייע לשניים.
רומאו חזר לחבריו, שם נודע לו מחברו מרקוציו, שטיבלט הזמין אותו לדו-קרב. הוא שלח עם המטפלת של ג'ולייט הודעה לאהובתו כי האב לורנצו הסכים להשיא אותם באחר-הצהרים של אותו היום, והשניים נישאו בחשאי במעונו של האב לורנצו.
לאחר החתונה שב רומאו לחבריו, שם פגש את טיבלט שהזמין אותו שוב לדו-קרב. היות שטיבלט הוא כעת חתנו רומאו סירב לאתגר, למרות שטיבלט החל קורא לו מוג-לב והאשים אותו בפחדנות. מרקוציו, חברו של רומאו לא הבין מדוע דחה חברו את ההזמנה ומיהר להילחם במקומו. השניים נלחמו ביניהם ובמהלך הקרב נדקר מרקוציו ומת בזרועותיו של רומאו. עם מותו של מרקוציו הרגיש רומאו צורך לנקום את מות חברו, והוא קם והרג את טיבלט.
רומאו המפוחד רץ אל ביתו של האב לורנצו שם התחבא עד לשמע גזר-דינו. עונשו של רומאו כפי שנודע לו במהרה הוא גלות - עונש גרוע ממוות באותם הימים היות שמשמעותו הוא גירוש מכל הדברים אותם אהב והכיר ובראשם אשתו הטרייה - ג'ולייט. רומאו הנואש שקל להתאבד, אך נעצר בידי האב לורנצו שהבטיח לסייע לשניים. הוא הציע כי רומאו יתגנב לבית אהובתו שם יסביר לה את המצב ומיד לאחר מכן יברח למנטואה, העיר הסמוכה. בינתיים יבהיר האב לורנצו את המצב לראשי שתי המשפחות וידאג כי אלו יאפשרו את חזרתו של רומאו לביתו.
בינתיים בעיה נוספת מתעוררת. פאריס מבקש את ידה של ג'ולייט מאביה, שהניח כי בתו הצעירה תשמח להינשא לגבר נאה ומבוקש זה. האב הסכים להצעה וקבע תאריך לחתונה - שלושה ימים מאוחר יותר. בשומעו את סירובה של ג'ולייט, עלתה חמתו של אביה והוא איים לנשל אותה מן הירושה אם תסרב להתחתן עם פאריס. ג'ולייט הבוכייה ברחה אל ביתו של האב לורנצו שם שכנע אותה הכומר הטוב לא לשים קץ לחייה.
האב הגה תוכנית חדשה. הוא נתן לג'ולייט סם שיגרום לסימני החיים שלה להיעלם למשך 42 שעות, למרות שלמעשה היא תישאר בחיים. הוא ביקש ממנה לקחת את הסם בערב שלפני חתונתה המיועדת עם פאריס ובמקביל שלח שליח שיחזיר את רומיאו ממנטואה. הוא הסביר לצעירה שכאשר היא תקום מ"שנתה" רומיאו ימתין לצדה והשניים יוכלו להתחיל בחייהם המשותפים. מלאה בתקווה המחודשת לקחה ג'ולייט את הסם ושבה לביתה.
וכך ג'ולייט העמידה פנים כי היא מסכימה להינשא לפאריס ואביה המאושר החליט להקדים את המאורע ביום. בערב שלפני החתונה, לפני לכתה לישון ,התחילו להתגנב ספקות לליבה של ג'ולייט. היא לקחה פגיון והניחה אותו לצדה, כדי שתוכל להתאבד במידה ותוכניתו של האב תיכשל. לבסוף, לאחר לבטים קטנים, אהבתה לרומיאו גברה עליה והיא בלעה את הנוזל.
בבוקר יום רביעי מצאה המטפלת את גופתה של ג'ולייט על המיטה ובית קפולט החל בהכנות להלוויית בתם האהובה.
על אף שנראה היה כי תוכניתו של האב לורנצו עומדת להצליח, השליח ששלח למנטואה לא הצליח להגיע אל רומאו. במקום זאת, באלטסאר, שליחו של רומיאו, הגיע כדי לבשר לאדונו על מותה של אהובתו. רומאו סירב להאמין למשמע אוזניו עד שיראה את גופתה של ג'ולייט במו עיניו, וכך הוא מיהר בחזרה לורונה. לפני שהוא הגיע לעיר, עצר רומאו וקנה לעצמו בקבוק של רעל - אם נכונה השמועה, אין טעם לחייו.
כשרומאו הגיע אל אחוזת הקבר של ג'ולייט, הוא נעצר על ידי פאריס שחשב שרומיאו הגיע כדי לחלל את קברה של ג'ולייט. הוא התעמת עם רומיאו ונהרג תוך כדי הניסיון להגן על קברה של ארוסתו. כשרומיאו ראה את ג'ולייט שוכבת מתה לפניו - לבו נשבר והוא לוגם את כל בקבוק הרעל, בתקווה להתאחד עם הצעירה במותם.
בדקה בה שותה רומאו מהבקבוק נכנס האב לורנצו אל החדר - אך הוא מגיע מאוחר מדי. ברגע זה מתעוררת ג'ולייט, ומגלה את אהובה רומיאו שוכב מת לצדה. היא מרימה את בקבוק הרעל ומקרבת אותו לשפתיה, אך הבקבוק ריק לגמרי. אז היא מנשקת את רומאו בתקווה שנשאר מעט רעל על שפתיו, אך לא נשאר... נשמע רעש וג'ולייט המפוחדת דוקרת את עצמה בחזה עם פגיונו של רומאו." בראיין מסיים לדבר, וכל הכיתה, כולל גברת אדמונס ואני, מביטים בו המומים.
"נכון בראיין." גברת אדמונס אומרת, אחרי שהיא מתעשתת. היא ממשיכה להרצות לכיתה על מה שאנחנו עומדים לעשות בחצי שנה הקרובה, ואני רוכנת מעל למחשב שלי, בצורה כזאת שלא יראו שאני מדברת. "איך... אתה...?" אני לוחשת לבראיין. הוא צוחק בשקט, כמו שעשיתי חמש דקות קודם. "אה, למדנו את החומר הזה במחצית שעברה." הוא אומר, ומוסיף כבדרך אגב, "ויש לי זיכרון צילומי." אני בוהה בו.
"אז אתה אחד כזה שמוציא 100 בכל המבחנים?" אני נאנחת, כמשלימה עם הגורל שנגזר עליי לשבת ליד אחד כזה.
"אפשר לומר שכן." בראיין מחייך למראה התסכול שלי.
"אולי בראיין או ליאן ירצו להגיד לי את התשובה לשאלה." גברת אדמונס עומדת פתאום. שנינו מזדקפים. נשמעים צחקוקים מהוסים ולחישות מכל עבר. "אין מצב שהם ידעו." מצחקקת סטשיה. "הם סתם דיסלקטים מפגרים." בראיין קופא על מקומו, המום וכועס. הוא מסתכל על סטשיה בזעם עצור, ולוחש באוזני "וורונה."
"וורונה." אני חוזרת על תשובתו של בראיין, לא מבינה על מה הוא כועס כל כך. אני סובלת את זה על בסיס יום-יומי בבית ספר ובכל מקום אחר. איך הוא לא? גברת אדמונס מסתכלת עלינו לרגע. "נכון." היא פוסקת לבסוף. "המחזה מתרחש בוורונה. עכשיו, מי יודע באיזו שנה נכתב המחזה?" היא ממשיכה בשיעור כרגיל, ואני נושמת לרווחה. "אז גם יש לך יכולת הקשבה על אנושית?" אני מתבדחת עם בראיין. הוא לא עונה, ורק ממשיך ללטוש מבטים נזעמים בסטשיה. "מה קרה?" אני שואלת. הוא מפנה אליי את מבטי.
"את שמעת בכלל מה היא אמרה?" הוא שואל, וקולו מלא כעס. אני נרתעת מעט, אבל משיבה לו. "שאנחנו דיסלקטים מפגרים. אל תגיד לי שלא עברת את זה בבית ספר שלך." המבט שבראיין תוקע בי, מספק לי תשובה לשאלתו. "לא." אני אומרת בשקט. "בסדר. אז תצטרך לעבוד על השליטה בכעסים שלך. אתה עומד לסבול את זה עוד המון." אני אומרת ומסתובבת אל הגברת אדמונס, משאירה את בראיין המום בכיסאו.
------
נשמע צלצול. אני ממהרת לאסוף את הציוד שלי וללכת לקפיטריה. בראיין עוד מתעכב. "קדימה. אתה לא רוצה לדעת מה קורה לילדים דיסלקטים כשהם מאחרים לקפיטריה. זה לא מחזה נחמד." אני אומרת לו. הוא אוסף במהירות את הציוד שלו, ושם את התיק על כתפו.
"אוקי. את חייבת להסביר לי כמה דברים." בראיין אומר.
"קודם כל, אני לא חייבת כלום. דבר שני, אני יודעת מה אתה עומד לשאול. אז ככה: כן, זה בית ספר מפגר, ואני לא יודעת איך היה בבית הספר הקודם שלך, אבל פה ילדים ממש מגעילים למי שקצת שונה מהם. יש שאלות?" אני שואלת את בראיין כשאנחנו נכנסים לקפיטריה.
"כן. למה?" הוא שואל. אנחנו נעמדים ראשונים בתור.
"אני אמרתי לך כבר: זה בית ספר מפגר, ויש פה ילדים מפגרים. עוד שאלות?" אני שואלת. אני ובראיין לוקחים אוכל, ואני מובילה אותו לשולחן פינתי בקפיטריה, שאני תמיד יושבת בו. בדרך כלל לבד, אבל מדי פעם ילד או ילדה שיורדים עליהם, כמוני, מצטרפים אליי.
"לא." הוא אומר בשקט. הקפיטריה מתחילה להתמלא, ואני שותקת כדי לתת לבראיין לעכל את הדברים. עשר דקות אחרי, אנחנו גומרים לאכול ויוצאים החוצה, אחרי שאנחנו מניחים את המגשים במקום. "בוא." אני מסמנת לו לבוא אחריי. "אם אתה לא רוצה שיציקו לך." אנחנו עוברים בין שיחים יבשים ודשא נבול, עד שאנחנו מגיעים למאחורי הבניין. אנחנו מתיישבים במקום מוצל וקריר יחסית. "כן, אז ככה הסדר יום שלי. מגיעים לבית ספר, מתעלמים מילדים, לומדים בשקט, מתעלמים מילדים, אוכלים לפני כולם ויוצאים החוצה, מתעלמים מילדים, ואז לומדים עד סוף היום בשקט. אה, ומתעלמים מילדים. אתה מוזמן לעשות עם זה מה שאתה רוצה." אני אומרת לבראיין ונשענת על התיק שלי. בראיין נשען על הקיר ממולי, ושותק. הוא מביט באופק ומהרהר במשהו. אנחנו יושבים ככה במשך כל ההפסקה, עד שנשמע צלצול. בראיין כאילו מתעורר כשהוא שומע אותו, קם ממקומו ומושיט לי יד. אני קמה בכוחות עצמי, כאילו לא מבחינה בידו של בראיין. הוא מוריד את ידו ושם את התיק שלו על כתפו. "איזה שיעור יש לך עכשיו?" אני שואלת. "ביולוגיה. לך?" הוא שואל. אני נאנחת בלב. "גם."

אוקיי. חמוד. ואני חושבת שבראיין מוזר אבל חמוד D::
אבל ותמיד יש אבל וזה -





לא יכולת לתמצת את הידע הנרחב שלך בקופי פייסט?!?!!?!?!?!? זה יותר מרבע פרק, אנשים ישתעממו אם הם יקראו את זה. זאת אומרת - יש שם גם קטעים לא חשובים וזה לא הגיוני שנער בן לא זוכרת כמה (שופסי) ידע כל כך הרבה. אני רק מעירה לך כדי שתביני כמה משעמם זה לקרוא על רומיאו וג'ולייט.

אבל חוץ מזה זה מדהים ♥

בראיין אמור להיות מוזר...
חחחחחחחח זה לא ידע נרחב שלי, זה ידע נרחב של ויקיפדיה. ובסדר, מקבלת את ההערה. והם בני 16-17.
ותתחברי לג'ימייל!!

את מבינה למה זה מוזר. זה כמו בנשים קטנות, הסופרת ח ו פ ר ת על המחזה שהן עושות אבל זה מ ש ע מ ם!! אני הפסקתי לקרוא בגלל זה P:

חחח אני קראתי את כל הספר _אהמהגרסהמקוצרתאהמ_

עצלנית P;

חחחחחחחח _אהמגילשמונהאהמ_

אהמגיל10,11,12אהמאהמ

אהממשועממתאהמ

דרך אגב, בכל אחת מהפעמים הגעתי פרק 3 XD

חחחחחחחחחחחחחחחחחח מוכשרת

יגדוע XD

שמחה שאת מודה

מתי פרק 3?

כשאני אחזור. זה במחשב בבית, ולא באלי להתחיל פה... סתם סיבוכים.