אינדקס
פרק 1
"ליאן!!!" צורח ג'ון מהחדר שלו. "תפסיקי את הרעש הזה!! אני מנסה להתכונן פה למשהו!"
אני מפסיקה לנגן על הגיטרה החשמלית שלי. "אתה בסך הכל מתארגן לחוג כדורסל! לא למבחן סוף שנה בתיכון!" אני קוראת וממשיכה לנגן, בכוונה יותר חזק. אני סופרת בלב. 'אחת, שתים, שלוש....' כשאני מגיעה לחמש, ג'ון פותח את דלת החדר שלי, מעוצבן.
"חשבתי שאמרתי לך להפסיק!" הוא אומר. אני מסתכלת עליו לרגע, וחוזרת לנגן. "היי!" הוא קורא בעצבנות. "אני מדבר אלייך! תקשיבי לי!" אני מתעלמת ממנו. הוא הולך לכיוון המגבר שלי ומנתק את הגיטרה שלי מהחשמל.
"תחזיר את זה!" אני אומרת לו.
"חשבתי שאמרתי לך להפסיק לנגן!" הוא אומר שוב.
"חשבתי שאמרתי לך לא להיכנס לחדר שלי!" אני מחקה אותו. ג'ון נועץ בי מבט רושף. אני מחזירה לו מבט. "מה?" אני שואלת.
"תפסיקי כבר!" הוא כמעט צועק עליי.
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות עם החיים שלי? הם גם ככה נוראיים. ואתה לא בדיוק עוזר לי." אני משיבה לו.
"אני אח שלך הגדול, ואת צריכה להקשיב לי." הוא אומר.
"בשתיים עשרה דקות. אתה גדול ממני בשתיים עשרה דקות."
"אני עדיין יותר גדול ממך, ובגלל שאבא לא בבית, אני אחראי. שיין יותר קטן ממני בחמש דקות, מה שאומר ששניכם מקשיבים לי." ג'ון מסתובב ויוצא. אני מחזירה את התקע למגבר, פורטת צליל אחד חזק במיוחד ומוציאה את התקע במהירות. ג'ון שוב נכנס לחדר.
"אמרתי לך להפסיק!!" הוא צועק.
"לא עשיתי כלום. אתה ניתקת את זה מהחשמל. כבר שכחת? אני דיסלקטית. ולפי ההגדרה שלך, אני לא יכולה לעשות כלום בלי להיעזר באחרים. איך נראה לך שחיברתי את זה לחשמל?" אני שואלת. שיין נכנס לחדר.
"מה קורה פה? אכפת לכם להפסיק לריב?" שיין נעמד ליד ג'ון. אני מגחכת. הם נראים זהים. שיער שחור בתספורת קוצים מטופשת ועינים כחולות כמו שלי. הם באותו גובה, ובגלל ששניהם באותה קבוצת כדורסל, שניהם לובשים אותם מדים כתומים שחורים.
"מצאו את ההבדלים..." אני ממלמלת בשקט, ואז אומרת בקול. "ג'ון מכריח אותי להפסיק לנגן."
"נכון. היא מחרפנת אותי, ואני מנסה להתכונן לחוג." ג'ון טוען. "ואת צריכה להקשיב לי." הוא נועץ בי מבט שוב.
"פשוט תפסיקי לנגן, ליאן." שיין אומר ויוצא מהחדר באנחה.
"נכון, ליאן. תפסיקי לנגן. אם שניים אומרים לך, כנראה שזה נכון." ג'ון לועג לי ויוצא מהחדר. אני נאנחת ומתחילה לפרוט על הגיטרה כל מיני צלילים. בגלל שזו גיטרה חשמלית, אז היא לא משמיעה צליל בלי המגבר שלי, וזה לא מפריע. אחרי חמש דקות שיין נכנס לחדר שלי ונעמד מולי.
"אנחנו יוצאים. ג'ון מוסר שלא תנגני כשאנחנו לא פה. ביי." הוא אומר. איזה כלבלב. איך שהוא מפחד מג'ון.... כאילו שג'ון באמת יעשה לו משהו. הוא צריך אותו יותר מדי. אני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת. אני מחזירה שוב את התקע למגבר וממשיכה לנגן בקולי קולות. אני שומעת את ג'ון ושיין צועקים לי מלמטה להפסיק. אני מחייכת בסיפוק. 'יש יתרונות בלגור בקומה שישית....' אני מהרהרת.
היום זה היום האחרון של הסמסטר. קיבלנו תעודות בכיתה. שלי, כרגיל, לא הייתה משהו. למרות שהמורות משתדלות נורא. זה כל כך חמוד מצידן. אני פורצת בצחוק קצר. ממש ממש לא. זה ממש מטופש. אני מניחה את הגיטרה שלי בצד, קמה מהמיטה וניגשת לשולחן שלי. אני מרימה את התעודה ומסתכלת עליה שוב.
'שם: ליאן נורווד.
כיתה: י'8.
בית ספר: תיכון קראתון.'
אני עוברת להסתכל על המקצועות והציונים שקיבלתי במחצית הזו.
'אנגלית: 65
מדעים: 60
פיזיקה: 60
ספרות: 55
ביולוגיה: 50
היסטוריה: 55
גיאוגרפיה: 70
מתמטיקה: 65'
"וואו. איזו תעודה מפתיעה...." אני ממלמלת לעצמי ומסתכלת על הציון אחד לפני האחרון. "מה זה? קיבלתי 70? אויש, טעות דפוס. אני אתן את זה מחר למורה...." אני אומרת ומגחכת. ההערות המילוליות בתעודה הן בערך אותו דבר. 'את משקיעה מאוד.... תמשיכי כך... עלי והצליחי....' והקיטש הרגיל. המורים מתייחסים אליי כאילו אני איזושהי חסרת מוח. שיהיה. איך שהם רוצים. אני חוזרת לנגן על הגיטרה שלי, עד הערב, ששיין וג'ון חוזרים מהאימון וצועקים עליי להפסיק ולרדת 'לעזור' להכין אוכל.
------
אחרי שאנחנו מסיימים לאכול את הפסטה ברוטב בולונז הטעימה שהכנתי - ובישול, דרך אגב, הוא אחד הדברים היחידים שאני יודעת לעשות - שיין עוזר לי לפנות את הצלחות לכיור ואני נכנסת להתקלח. כשאני יוצאת, אני מגלה שאבא כבר הגיע. אני מתלבשת במהירות, מנגבת את התלתלים השחורים שלי שמגיעים לי עד למותניים והולכת לתת לו חיבוק.
"היי אבא." אני אומרת לו. הוא מחבק אותי.
"שלום ליאני. מה נשמע?" הוא שואל. אבא באמת אוהב אותי. חבל שהוא לא נמצא הרבה בבית. הוא תמיד עובד על מאוחר בחברת המחשבים שלו, שמוציאה הרבה מאוד, ולכן אנחנו דיי 'מפוצצים בכסף' כמו שג'ון אומר. אמא שלי מתה מסרטן כשהייתי - סליחה, היינו - בני שנתיים, ולא השאירה לי הרבה זיכרונות. אבא שלי נוהג להגיד כמה שאני דומה לה. בגלל שהוא לא נמצא הרבה בבית, הוא מפצה אותי בכל מיני דברים, כמו הגיטרה החשמלית שלי, מגבר חדש, מחשב שמשמש אותי בעיקר בבית ספר כדי לכתוב, בגלל שזאת הבעיה העיקרית שלי בדיסלקטיות, ועוד המון דברים. הוא תמיד מפנק אותי, ואני אוהבת אותו. לא בגלל זה, אלא כי הוא אבא מדהים.
"בסדר. איך היה בעבודה?" אני שואלת אותו כשהוא מוריד את החולצה המכופתרת שלו ונשאר בגופייה לבנה, עם שרוולים ארוכים. אני בחיים לא אבין את זה.
"מעייף, כמו תמיד." אבא אומר ומוריד את נעליו. "אני מריח פסטה בולונז?" אבא שואל. אני מחייכת.
"הכנתי במיוחד בשבילך." אני אומרת בקול מתוק. אבא מסתכלת עליי במבט כאילו-מאשים.
"מה עשית הפעם?" הוא שואל בחומרה מזוייפת.
"שום דבר, אני נשבעת. אסור לי להכין לאבא שלי אוכל?" אני שואלת ושנינו צוחקים. אבא מניח את הנעליים שלו במקום ותולה את החולצה שלו, ורק אחר כך הוא בא לאכול את הפסטה שהכנתי.
"זה מעולה, ליאני." אבא אומר. "תודה." אני אומרת לו. "אני בחדר שלי." אבא מהנהן ואני חוזרת לחדר. אני ניגשת לכן הציור שאבא קנה לי חודש לפני כן, מוציאה את העפרונות שלי ומתחילה לצייר על הקנבס הלבן. אחרי חצי שעה, יש לי קווי מתאר ברורים לציור ואני מתחילה להשתמש במכחולים. אני מערבבת כחול עם ירוק וטיפה סגול, ומתחילה לצבוע את הים. אחר כך אני מערבבת כמה גוונים צהובים וכתומים ביחד וצובעת את האי הקטן. אני עוברת לצבעי ורוד-כתום-סגול-צהוב של שקיעה, מציירת את השמיים והשמש. אני מחליפה מכחול למכחול הדק ביותר שלי ומציירת את שני הילדים שלובי הידיים שעומדים על החוף. אבא נכנס לחדר.
"זמן לישון ליאני." הוא אומר. אני מסתכלת מחוץ לחלון ורואה שהוא צודק. הירח כבר עלה מזמן. השעה כבר קצת אחרי שתים עשרה בלילה. אני מניחה את המכחולים שלי על המקום שיועד להם ומחבקת את אבא.
"בסדר. אני רק אתארגן לשינה ואלך לישון. התעודה שלי על השולחן אם זה מעניין אותך." אני אומרת. אני מרפה מהחיבוק ולוקחת את המכחולים שלי וכיור האמבטיה. אני שוטפת אותם, עד שלא נשאר עליהם כל זכר לצבע. אני מניחה אותם בצד, מצחצחת שיניים ומסתרקת בקושי. התלתלים הצפופים שלי מקשים עליי לעשות משהו בשיער. כשאני מסיימת, אני הולכת חזרה לחדר, ומוצאת את אבא בוהה בציור שלי.
"זה מדהים." אבא לוחש. אני מחייכת. "אתה יכול לקבל אותו, אם תרצה." אני מניחה את המכחולים במקומם הקבוע, כדי שיתייבשו. אבא פונה להביט בי כשאני נכנסת למיטה.
"את ילדה מוכשרת, ליאן. את מסוגלת לעשות כל מה שרק תרצי." אבא מתקרב למיטה שלי, מתכופף אליי ונושק למצחי.
"לילה טוב, אבא." אני לוחשת.
"לילה טוב חמודה." אבא אומר. אני עוצמת את עיניי, כשהחושך המוכר של השינה המתוקה עוטף אותי.
"ליאן!!!" צורח ג'ון מהחדר שלו. "תפסיקי את הרעש הזה!! אני מנסה להתכונן פה למשהו!"
אני מפסיקה לנגן על הגיטרה החשמלית שלי. "אתה בסך הכל מתארגן לחוג כדורסל! לא למבחן סוף שנה בתיכון!" אני קוראת וממשיכה לנגן, בכוונה יותר חזק. אני סופרת בלב. 'אחת, שתים, שלוש....' כשאני מגיעה לחמש, ג'ון פותח את דלת החדר שלי, מעוצבן.
"חשבתי שאמרתי לך להפסיק!" הוא אומר. אני מסתכלת עליו לרגע, וחוזרת לנגן. "היי!" הוא קורא בעצבנות. "אני מדבר אלייך! תקשיבי לי!" אני מתעלמת ממנו. הוא הולך לכיוון המגבר שלי ומנתק את הגיטרה שלי מהחשמל.
"תחזיר את זה!" אני אומרת לו.
"חשבתי שאמרתי לך להפסיק לנגן!" הוא אומר שוב.
"חשבתי שאמרתי לך לא להיכנס לחדר שלי!" אני מחקה אותו. ג'ון נועץ בי מבט רושף. אני מחזירה לו מבט. "מה?" אני שואלת.
"תפסיקי כבר!" הוא כמעט צועק עליי.
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות עם החיים שלי? הם גם ככה נוראיים. ואתה לא בדיוק עוזר לי." אני משיבה לו.
"אני אח שלך הגדול, ואת צריכה להקשיב לי." הוא אומר.
"בשתיים עשרה דקות. אתה גדול ממני בשתיים עשרה דקות."
"אני עדיין יותר גדול ממך, ובגלל שאבא לא בבית, אני אחראי. שיין יותר קטן ממני בחמש דקות, מה שאומר ששניכם מקשיבים לי." ג'ון מסתובב ויוצא. אני מחזירה את התקע למגבר, פורטת צליל אחד חזק במיוחד ומוציאה את התקע במהירות. ג'ון שוב נכנס לחדר.
"אמרתי לך להפסיק!!" הוא צועק.
"לא עשיתי כלום. אתה ניתקת את זה מהחשמל. כבר שכחת? אני דיסלקטית. ולפי ההגדרה שלך, אני לא יכולה לעשות כלום בלי להיעזר באחרים. איך נראה לך שחיברתי את זה לחשמל?" אני שואלת. שיין נכנס לחדר.
"מה קורה פה? אכפת לכם להפסיק לריב?" שיין נעמד ליד ג'ון. אני מגחכת. הם נראים זהים. שיער שחור בתספורת קוצים מטופשת ועינים כחולות כמו שלי. הם באותו גובה, ובגלל ששניהם באותה קבוצת כדורסל, שניהם לובשים אותם מדים כתומים שחורים.
"מצאו את ההבדלים..." אני ממלמלת בשקט, ואז אומרת בקול. "ג'ון מכריח אותי להפסיק לנגן."
"נכון. היא מחרפנת אותי, ואני מנסה להתכונן לחוג." ג'ון טוען. "ואת צריכה להקשיב לי." הוא נועץ בי מבט שוב.
"פשוט תפסיקי לנגן, ליאן." שיין אומר ויוצא מהחדר באנחה.
"נכון, ליאן. תפסיקי לנגן. אם שניים אומרים לך, כנראה שזה נכון." ג'ון לועג לי ויוצא מהחדר. אני נאנחת ומתחילה לפרוט על הגיטרה כל מיני צלילים. בגלל שזו גיטרה חשמלית, אז היא לא משמיעה צליל בלי המגבר שלי, וזה לא מפריע. אחרי חמש דקות שיין נכנס לחדר שלי ונעמד מולי.
"אנחנו יוצאים. ג'ון מוסר שלא תנגני כשאנחנו לא פה. ביי." הוא אומר. איזה כלבלב. איך שהוא מפחד מג'ון.... כאילו שג'ון באמת יעשה לו משהו. הוא צריך אותו יותר מדי. אני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת. אני מחזירה שוב את התקע למגבר וממשיכה לנגן בקולי קולות. אני שומעת את ג'ון ושיין צועקים לי מלמטה להפסיק. אני מחייכת בסיפוק. 'יש יתרונות בלגור בקומה שישית....' אני מהרהרת.
היום זה היום האחרון של הסמסטר. קיבלנו תעודות בכיתה. שלי, כרגיל, לא הייתה משהו. למרות שהמורות משתדלות נורא. זה כל כך חמוד מצידן. אני פורצת בצחוק קצר. ממש ממש לא. זה ממש מטופש. אני מניחה את הגיטרה שלי בצד, קמה מהמיטה וניגשת לשולחן שלי. אני מרימה את התעודה ומסתכלת עליה שוב.
'שם: ליאן נורווד.
כיתה: י'8.
בית ספר: תיכון קראתון.'
אני עוברת להסתכל על המקצועות והציונים שקיבלתי במחצית הזו.
'אנגלית: 65
מדעים: 60
פיזיקה: 60
ספרות: 55
ביולוגיה: 50
היסטוריה: 55
גיאוגרפיה: 70
מתמטיקה: 65'
"וואו. איזו תעודה מפתיעה...." אני ממלמלת לעצמי ומסתכלת על הציון אחד לפני האחרון. "מה זה? קיבלתי 70? אויש, טעות דפוס. אני אתן את זה מחר למורה...." אני אומרת ומגחכת. ההערות המילוליות בתעודה הן בערך אותו דבר. 'את משקיעה מאוד.... תמשיכי כך... עלי והצליחי....' והקיטש הרגיל. המורים מתייחסים אליי כאילו אני איזושהי חסרת מוח. שיהיה. איך שהם רוצים. אני חוזרת לנגן על הגיטרה שלי, עד הערב, ששיין וג'ון חוזרים מהאימון וצועקים עליי להפסיק ולרדת 'לעזור' להכין אוכל.
------
אחרי שאנחנו מסיימים לאכול את הפסטה ברוטב בולונז הטעימה שהכנתי - ובישול, דרך אגב, הוא אחד הדברים היחידים שאני יודעת לעשות - שיין עוזר לי לפנות את הצלחות לכיור ואני נכנסת להתקלח. כשאני יוצאת, אני מגלה שאבא כבר הגיע. אני מתלבשת במהירות, מנגבת את התלתלים השחורים שלי שמגיעים לי עד למותניים והולכת לתת לו חיבוק.
"היי אבא." אני אומרת לו. הוא מחבק אותי.
"שלום ליאני. מה נשמע?" הוא שואל. אבא באמת אוהב אותי. חבל שהוא לא נמצא הרבה בבית. הוא תמיד עובד על מאוחר בחברת המחשבים שלו, שמוציאה הרבה מאוד, ולכן אנחנו דיי 'מפוצצים בכסף' כמו שג'ון אומר. אמא שלי מתה מסרטן כשהייתי - סליחה, היינו - בני שנתיים, ולא השאירה לי הרבה זיכרונות. אבא שלי נוהג להגיד כמה שאני דומה לה. בגלל שהוא לא נמצא הרבה בבית, הוא מפצה אותי בכל מיני דברים, כמו הגיטרה החשמלית שלי, מגבר חדש, מחשב שמשמש אותי בעיקר בבית ספר כדי לכתוב, בגלל שזאת הבעיה העיקרית שלי בדיסלקטיות, ועוד המון דברים. הוא תמיד מפנק אותי, ואני אוהבת אותו. לא בגלל זה, אלא כי הוא אבא מדהים.
"בסדר. איך היה בעבודה?" אני שואלת אותו כשהוא מוריד את החולצה המכופתרת שלו ונשאר בגופייה לבנה, עם שרוולים ארוכים. אני בחיים לא אבין את זה.
"מעייף, כמו תמיד." אבא אומר ומוריד את נעליו. "אני מריח פסטה בולונז?" אבא שואל. אני מחייכת.
"הכנתי במיוחד בשבילך." אני אומרת בקול מתוק. אבא מסתכלת עליי במבט כאילו-מאשים.
"מה עשית הפעם?" הוא שואל בחומרה מזוייפת.
"שום דבר, אני נשבעת. אסור לי להכין לאבא שלי אוכל?" אני שואלת ושנינו צוחקים. אבא מניח את הנעליים שלו במקום ותולה את החולצה שלו, ורק אחר כך הוא בא לאכול את הפסטה שהכנתי.
"זה מעולה, ליאני." אבא אומר. "תודה." אני אומרת לו. "אני בחדר שלי." אבא מהנהן ואני חוזרת לחדר. אני ניגשת לכן הציור שאבא קנה לי חודש לפני כן, מוציאה את העפרונות שלי ומתחילה לצייר על הקנבס הלבן. אחרי חצי שעה, יש לי קווי מתאר ברורים לציור ואני מתחילה להשתמש במכחולים. אני מערבבת כחול עם ירוק וטיפה סגול, ומתחילה לצבוע את הים. אחר כך אני מערבבת כמה גוונים צהובים וכתומים ביחד וצובעת את האי הקטן. אני עוברת לצבעי ורוד-כתום-סגול-צהוב של שקיעה, מציירת את השמיים והשמש. אני מחליפה מכחול למכחול הדק ביותר שלי ומציירת את שני הילדים שלובי הידיים שעומדים על החוף. אבא נכנס לחדר.
"זמן לישון ליאני." הוא אומר. אני מסתכלת מחוץ לחלון ורואה שהוא צודק. הירח כבר עלה מזמן. השעה כבר קצת אחרי שתים עשרה בלילה. אני מניחה את המכחולים שלי על המקום שיועד להם ומחבקת את אבא.
"בסדר. אני רק אתארגן לשינה ואלך לישון. התעודה שלי על השולחן אם זה מעניין אותך." אני אומרת. אני מרפה מהחיבוק ולוקחת את המכחולים שלי וכיור האמבטיה. אני שוטפת אותם, עד שלא נשאר עליהם כל זכר לצבע. אני מניחה אותם בצד, מצחצחת שיניים ומסתרקת בקושי. התלתלים הצפופים שלי מקשים עליי לעשות משהו בשיער. כשאני מסיימת, אני הולכת חזרה לחדר, ומוצאת את אבא בוהה בציור שלי.
"זה מדהים." אבא לוחש. אני מחייכת. "אתה יכול לקבל אותו, אם תרצה." אני מניחה את המכחולים במקומם הקבוע, כדי שיתייבשו. אבא פונה להביט בי כשאני נכנסת למיטה.
"את ילדה מוכשרת, ליאן. את מסוגלת לעשות כל מה שרק תרצי." אבא מתקרב למיטה שלי, מתכופף אליי ונושק למצחי.
"לילה טוב, אבא." אני לוחשת.
"לילה טוב חמודה." אבא אומר. אני עוצמת את עיניי, כשהחושך המוכר של השינה המתוקה עוטף אותי.
