שירשור לי ולגל ♥

טומי - "אתה בסדר?"

לילי - ישנה....

ג'וש - אני מהנהן.

טומי - "אנחנו עוד רחוקים?" אני שואל, ברור לגמרי שכן אבל בכל זאת...

פיטה - אני נשען על ידי, מודע לגמרי שיכול להיות שהם פונים לעבר מוות. "הולך להיות מחרץ דמים...." פיניק ממלמל, "פיטה." קטניס נכנסת לחדר עם כוס זכוכית מלאה מים. "מאדג'... היא התקשרה... כדאי שתלך..." היא אומרת ואני קם לעבר הכניסה לחדר. אני מרים את השפורפרת שהונחה לצד המכשיר עצמו -
"הלו?" אני שואל.
"פיטה?"
"מאדג'..." אני לוחש, קולה נשמע שבור. "מה שלומך?"
"אני לא יודעת, תגיד לי אתה פיטה, אני עובדת במאפיה ופתאום רואה ילדים שרצים לכיכר. מה קרה?"
"לא קרה כלום." אני אומר, עדיין... אני משלים בליבי.
"באמת פיטה? סתם הרגע ראיתי בטלוויזיה שהקברניט הראשי הכריז על משתה והבן שלי הלך לשם???"
"תשארי רגועה מאדג'."
"איך בדיוק?!"
"אני לא יכול לדבר..."
שתיקה. אחרי כמה דקות אני שואל: "מאדג'?"
"מה? לא אמרת שאתה לא יכול לדבר?"
"מאדג'..."
"מה פיטה?"
"אני אתקשר אחר כך, מבטיח. תנסי לדבר עם מישהו... אני לא יודע. יהיה בסדר."
"אני בטוחה."
"מאדג'..."
"פיטה," היא אומרת, "בוא נהיה רציניים לרגע - טומי פצוע, פיטה. הבן שלך." היא אומרת את שתי המילים האחרונות באיטיות. "אם מישהו מ...מ.. אני לא יודעת מי יתפוס אותם וירדוף אחריהם..." היא מסיימת.
"יהיה בסדר, מאדג'..." אני אומר ברוך, "הוא יהיה בסדר..."
"אתה מבטיח שתתקשר?"
"כן."
"אז נדבר?"
"כן."
היא באה לומר עוד משהו אבל מנתקת במהירות. אני נעמד בפתח ומביט בקטניס ופיניק שמדברים על דבר מה, אני נשען על המשקוף ומביט בשתי הטלווזיות הדולקות: אחת משדרת את טומי וג'וש והשניה את לילי וברוק שישנות...
אני מביט בו, עוצר ומתנשף ואז מחייך, וזהו.

לילי - ישנה.

ג'וש - "כן..."

טומי - זה לא משנה, העיקר שעצרנו קצת. אף על פי שאני אמור לדאוג - אני מחייך.

קטניס - "הֶיי, נערה לוהטת - לא יכולת להביא גם לי מים או משהו דומה?" מתלוצץ פיניק, אני מחייכת. "לא ביקשת, פיניק." אני אומרת ומביטה אל פתח הדלת, פיטה ומאדג' מדברים, זה לא קרה ממזמן. אני אמורה לדאוג?
"קרה משהו מעניין?" אני שואלת את פיניק.
"מאז שהלכת? אממ בואי נראה - הם רצו והן ישנו."
"מאוד מצחיק."
"אני לגמרי רציני... הם לא עושים הרבה... מעניין מה יעשו כשישדרו את התקצירים..."
"זה הדבר האחרון שמעניין אותי למען האמת..."
"אני יכול להבין... אני מקווה שג'וש יודע לאן הוא לוקח את טומי ואני עוד יותר מקווה שהם יצאו מזה בחיים... לך הייתי מציע לדאוג מלילי, תהיי בטוחה שהיא תצע לחפש אותם..."
"זאת לילי..."
"בדיוק כמוך..."
לא, היא לא כמוני, היא הרבה יותר מזה - היא יותר נחמדה, היא יותר חכמה, יותר מתורבתת, ולא עושה צרות. ההפך ממני, וזה מפחיד לחשוב על זה - כי זה גורם לי לחשוב על טומי, שברור שמנסה להיות הכי שונה מאבא שלו. למען האמת - הוא דיי מצליח.
"היי, קטניס?" קולו של פיניק קוטע את מחשבותיי.
"מה?" אני שואל בריחוף...
"את רוצה תה או קפה? זה עומד להיות יום ארוך..." הוא שואל.
"קפה." אני אומרת בלי להסס.
פיניק מערבב את החלב בכוס, כשנשמעת מאחורינו נפילה.

לילי - ישנה......

ג'וש - "מה אתה מחייך לך שם?" אני שואל, ולא יכול לחייך למראה החיוך המטופש של טומי.

טומי - "סתם..." אני אומר. "מה לדעתך קורה עכשיו בבית?"

קטניס - אני מסתובבת במהירות, "פיטה!" אני קוראת. "פיניק, תקרא לאחות, לרופא אני לא יודעת למי." אני אומרת בלחץ וממהרת לפיטה שהתעלף כנראה.

לילי - ישנה.

ג'וש - "בטח מתחרפנים להם שם...." אני מחייך.

טומי - אני מהנהן ומחייך.

לילי - ישנה.

ג'וש - "היי אבא! אמא! אל תדאגו לי, הכל בסדר איתי!!" אני מחייך ומנופף לאוויר. טומי מתפקע מצחוק.

טומי - אני צוחק ואז מתרצן: על איזו אמא ג'וש מדבר? אחרי מה שברוק סיפרה לי לפני המשחקים, אני מבולבל מכל הסיפור. "שנמשיך?" אני מציע וג'וש מחייך. אנחנו מתחילים ללכת שוב, בקצב איטי. "אז... משחקי הרעב לא כמו שהם נראים?" שואל ג'וש.
"אני לא יודע, למען האמת..." אני מודה. "זאת אומרת... ידעתי שזה לא קל... אבל..."
"זה קשה יותר כשזה קשור אלייך.. זה בטח מעצבן להשאר בבית כשההורים שלך הולכים להדריך..." הוא אומר.
"אני מניח..." אני לוחש.
"מניח? מה? אתה לא בטוח?"
"בטח שאני בטוח, פשוט. אני חושב שהתרגלתי אז..."
"כן הבנתי. עדיף להתרגל..."
"למה?" אני שואל, מופתע.
"כי זה יכול לבוא אליך במהירות. לפני שאתה מצליח להבין מה קורה, מקריאים את השם של אחד האנשים שאתה אוהב וכל העולם שלך משתנה. והסיכוי שהשינוי הוא לטובה הוא אחד ל24. והכל משתנה, ואתה מבולבל, ואז - כשיש לך עוד תקווה, שמשהו טוב יקרה, שעוד כמה ימים אתה תראה אותה בבית שוב, כמו בבוקר של האסיף, ואז יש מבזק ומודיעים ש... היא לא תחזור הביתה. והכל נופל עליך, ואתה מרגיש שהכל כבר פתאום ו..." ג'וש אומר, אני יודע שהוא לא אומר סתם, בגלל אחותו. זאת אומרת אחותו החורגת.
"איך היא הייתה?" אני מעז לשאול.
"מי?" הוא שואל.
"ברוק סיפרה לי על שנה שעברה..."
"לא הכרתי אותה הרבה זמן, למען האמת, לא גרתי איתם כל כך..."
"איפה גרת?" אני שואל מבולבל, איפה הוא יכל לגור עם לא אם אבא שלו ואישתו החדשה והבת שלה?
"עם אמא שלי... עד לפני שנה וחצי. אני לא בדיוק יודע איך לקרוא לזה... אחרי שאמא שלי מתה, עברתי לגור עם אבא שלי." הוא מספר, אני מקשיב לדבריו, אני מתאר לעצמי מה קורה עכשיו במחוז 4, בבית אחד, כנראה מישהו מכבה את הטלוויזיה, מבושה. וזה מגעיל אותי.
"איך החיים במחוז 12?" הוא שואל בפתאומיות.
"בסדר..." אני אומר. "זאת אומרת... זאת שאלה של תלוי את מי אתה שואל..." אני לוחש.
"שנתחיל לרוץ?" הוא שואל ואני מהנהן. אנחנו מתחילים לרוץ, נחמד שוב להשתחרר מהמתח, אנחנו רצים עד שג'וש פוקד עלי להפסיק, כי שנינו כבר ממש עייפים וזה כנראה בולט.

פיטה - אני פוקח את עיני, אני על ספה ואין לי מושג איך הגעתי אליה. "פיטה?" קטניס שואלת מודאגת, "קטניס..." אני אומר. "איך אתה מרגיש?" היא שואלת, פיניק נכנס לחדר, "בוקר טוב." הוא אומר ומניח כוס שמריחה מקפה על השולחן, "התעלפת..." אומרת קטניס... "אהה..." אני אומר וקם. "איך אתה מרגיש?" שואלת קטניס ומכריחה אותי לשתות מים. "בסדר. זה בטח ממחסור בשעות שינה קטניס. אני אלך לישון קצת... זה בטח יעזור. תעירי אותי שהם מגיעים לקרן השפע." אני אומר וקם. "אבל תעירי אותי." אני מחדד את דברי והולך לחדר הסמוך, אני מוריד את הנעליים ונשכב על המיטה.
בוהה בתקרה, לא מפסיק לחשוב על הקרב שעומד להתרחש, אני מייחל לשלומם של טומי וג'וש.

לילי - ישנה

ג'וש - אנחנו עוצרים שוב לנוח ואני שוקל לנסות לצוד משהו.

טומי - "מה המיומנות שלך?" אני שואל אותו, ברור לי שהוא לא טוב בזריקת סכינים, וגם לא בן של קצב - כי ברגע שהוא מצליח לפגוע בציפור ומתחיל לפשוט ממנה את העצמות, הוא גם מוריד ממנה לפחות שליש מהבשר, וזה גורם לי לחלחלה ולאי רצון לאכול.
הוא צוחק, "'מיומנות' בואו נגזים." הוא אומר, אני תוהה אם הוא הרגע ירד עליי או שאמר את זה סתם, כי זה באמת הגזמה. רגע, אני חושב - משהו פה מוזר, לרוב קרייריסטים מוכשרים בהשלכת סכינים, חרבות וכדומה - וג'וש? הציפור בוודאי הייתה שמחה להיות מתה אילולא ידעה מה עובר עליה ברגעים אלה... "אתה לא משהו מיוחד בקצבות..." אני אומר. "זה דיי מגעיל אותי, למען האמת. אבל אני לא בטוח שמתחשק לי להתעסק עם ילדים מעולפים..." הוא אומר. ילדים? אווץ'. אני לא בטוח אם הייתה לו כוונה להעליב, אבל זה לא היה נעים לשמוע את זה. במקום לשאול אותו על זה אני רק שואל: "למה אתה חושב שאני אתעלף?"
"אם להתחשב בעובדה שבטח חוץ מבֶּקרם לא נגעת בשום דבר מלכלך בחיים שלך ובטח החיים שלך סטריליים ברמה של לרצות להקיא, אני חושב שבהתחשב בנסיבות, אני דיי בטוח שאתה תתעלף." הוא מסביר, ושוב פעם הוא עושה את זה - מנחית עליי השפלות, מוזר - אבל ממש לא התגעגעתי להשפלות. "אה." אני רק אומר, "תסלח לי ג'וש, אבל - אני אמור להעלב מזה?" אני שואל, "סליחה שאני אומר, כן? - אבל נראה לי שאתה נהנה לפרש את החיים שלי כחיים יפים." אני אומר, והוא קם להמשיך לחפש מקלות בשביל להבעיר אש - אבל השטח ריק והוא מתיישב. "הם לא?" הוא שואל ושם שתי טיפות יוד על העוף. "הם... בסדר... אני מניח..." אני אומר ומזועזע. איכס. יוד? על העוף? הוא לא רציני. נכון?
"אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?" אני שואל לוודא, מרגיש את הקיא עולה בגרוני.
"אני מחטא את העוף, אני לא חושב שאפשר להתחיל לבשל אותו... אז... שלפחות יהיה ראוי לאכילה." הוא מסביר. ראוי לאכילה? ברצינות? לדעתי ישמע יותר טוב: ראוי להקאה. "טוב, בכל אופן ג'וש, זה מאוד נחמד שאתה מזכיר לי את הבית בכל המובנים שיש, אתה יודע: דברים שאני עושה, דברים שעושים לי וכל זה, אבל שני דברים: אחד - חשבתי שכשאני מגיע למשחקים האלה אני אוכל לפחות למות בדרך שלא תזכיר לי את הבית בלי כולם וכל זה... ושניים - אני יותר מאשמח אם תפסיק לרדת עליי." אני אומר לבסוף. הוא מחייך. "מה?" אני שואל.
"שני דברים: אחד - בוא נתחיל לזוז. ושניים - אני לא רואה את התועלת שאמרו לי לגבייך. לרדת עליך די מחפה על התסכולים." הוא אומרת ואנחנו מתחילים לצעוד שוב, עד שבשלב מסויים ג'וש מציע ש"נגביר הילוך" ואנחנו מתחילים לרוץ, אל עבר הלא נודע...

קטניס - "אני חייבת לציין שג'וש יודע לדבר אל אנשים..." אני ממלמלת ופיניק צוחק, עוד לא ראית אותו במיטבו.. את רואה אותו כאן רגוע, כשהיחיד שיש לו לדבר איתו זה בן 14. יצא לי לראות אותו בחברת החברים שלו, לדבר זה המיומנות שלו. אבל לא חייב דווקא לשלילה, אל תביני לא נכון - הוא יודע לנאום. כמו בעלך לקפיטול." אומר פיניק. בעלך לקפיטול. מעניין... מעניין מאוד. אז ככה גייל רואה את זה מהצד? בעלי לקפיטול? שכולם פה חושבים ובטוחים ב110 אחוז שבבית אני יושבת ומפלרטטת עם פיטה 24 שעות ביממה.
"בעלי לקפיטול" אני חוזרת על דבריו, הוא מחייך. "אני צוחק, אוורדין, אני צוחק." הוא מרגיע אותי ומחבק את כתפי בעידוד. "תתרכז, אודייר, יש לך נערים להגן עליהם." אני אומרת לו באותו טון. "אני מנסה. לולא היית פה, הייתי מרוכז בזה." הוא אומר.
"אני לא מאמינה שביקשת להיות המדריך, אני מתחננת שיגיע היום שלא אצטרך יותר." אני אומרת, זה נשמע בוודאי רע, וזדוני, כאילו נמאס לי שמחוז 12 מפסידים, טכניס - זה נכון, אבל משהו בי שמח שאין לי יותר מידי שכנים... ואני יודעת שזה רע ומגעיל, אבל.. זאת האמת... נכון?

לילי - ישנה

ג'וש - אני רץ לצידו של טומי, מרגיש משוחרר לגמרי. אף פעם לא ניסיתי לרדת ככה על מישהו. אני יודע שזה לא יפה, אבל זה באמת עוזר. אני ממש מתגעגע לברוק...

טומי - נראה לי שאני דיי בסדר עכשיו..

לילי - אני מתעוררת כשקרני שמש צהריים מפריעות לי. "טומי? ג'וש? ברוק?" אני שואלת בטישטוש. אני מתיישבת ומשפשפת את עיני. ג'וש וטומי לא נראים בשום מקום, ומשום מה אני וברוק מכוסות לגמרי בעלים. רגע, צהרים כבר? אני מזנקת לעמידה.

ג'וש - אני רץ.

טומי - אנחנו רצים.

לילי - "טומי? ג'וש?" אני שואלת בפחד. ברוק עדיין ישנה. איך זה יכול להיות? איך הצלחנו לישון עד עכשיו?

ג'וש - רץ

טומי - מרחוק, נדמה לי שאני רואה משהו זוהר... קרן השפע אולי?

לילי - איך הצלחנו לישון?! ולמה אנחנו היינו מכוסות בעלים?!

ג'וש - רץ....

טומי - "ג'וש תראה את זה! זאת לא קרן השפע?"

לילי - שיקוי שינה!! אני חושבת לפתע. הם נתנו לנו שיקוי שינה!! אני לא מאמינה. אני מנסה להעיר את ברוק.

ג'וש - אני מסתכל קדימה וממצמץ. יש משהו זוהר מלפנים. "יכול להיות..."

טומי - אנחנו קרובים... אבל למה?

לילי - "ברוק.." אני לוחשת ומטלטלת את כתפה. "ברוק... תתעוררי!"

ג'וש - "איך כבר הגענו?" אני תוהה בקול.

טומי - "כנראה אנחנו היינו קרובים מלכתחילה"