פנימיית ליברטי. שירשור ((:

גרייס - אני לא מברכת אותה ללילה טוב, אני שותקת וחושבת

איזבל - אני מתכסה בשמיכה ועוצמת את עיני, מה שגורם להן לדמוע. אני מסתובבת עם גבי אל גרייס כדי שהיא לא תראה.

גרייס - אני מרחמת על איזבל, ואז מתחילה לבהות בחלון, מחשבותי נודדות אל הנוף שנשקף מהחלון.

איזבל - אני נושכת את הלשון שלי ומנסה להירדם.

ועכשיו את מקפיצה.

גרייס - אני קמה בבוקר כשיערי סתור לחלוטין, על החלון מודבק פתק, "גרייס. שיחת ועידה בספריה, אגף פנטזיה, שעה 8. קרטר." הכתב שלו מסודר מידי, ומסולסל משהו. אני מביטה בשעון, שבע וחצי. חרא. מה הוא עושה ער מוקדם כל כך? יש חופש. אני פותחת את החלון ומושכת את הפתק, מתחתיו יש עוד פתק ובו כתוב, "תודיעי גם לאיזבל." אני מנידה בראשי וקמה להתארגן.

דיוויד - דפיקה קלה על הדלת מעירה אותי משנתי. "מי זה?" אני קורא. תומאס לא במיטה לידי, משום מה. אני קם ופותח את הדלת. "כל כך מוקדם, קרטר?" אני רוטן. "עוד רבע שעה, שיחת ועידה באגף הפנטזיה בספריה." אני מגלגל עיניים. "בסדר, בסדר. אל תהיה דרמטי."

קרטר - "אני לא דרמתי." אני אומר. "בכל אופן, למקרה שלא תהית - תומאס ישן אצלינו בחדר הלילה." אני מסתכל מעבר לכתפו של דייוויד.

גרייס - אני חוזרת לחדר ופותחת את הארון, האוויר בחוץ קריר אבל נדמה לי שתחול עליה, אני מוציאה שמלה פרחונית ואביבית ולובשת עליה סוודר. אני תוחמת את עיני בעיפרון ונועלת נעלים חומות וסגורות על הגרביון. אני חובשת כובע לראשי ומדליקה את הרדיו שבחדר בפול ווליום

דיוויד - אני מרים גבה. "מה הוא עשה אצלכם בחדר?"

איזבל - אני מתעוררת בבהלה. "אני יודעת שאת לא ממש מחבבת אותי, וכבר עברנו על זה אתמול בלילה. אבל למה להעיר אותי ברבע לשמונה בבוקר יום שבת?"

קרטר - "קמתי באמצע הלילה להפרד מהקונצרט, פגשתי אותו בדרך, שתוי לחלוטין והצעתי לו לישון אצלינו כדי לא להפריע לך." אני אומר, משמיט את הקטע השני. בדרכי בחזרה מהשער הראשי ראיתי אותו יושב שם, מאחורי עץ, שותה מבקבוק נוזל זהוב ומזמזם לו שירים של אלטון ג'ון. "קרטר! אחשלו." הוא אמר במעיין שטף מוזר. הבטתי לצדדי ואז התקדמתי לעברו, "מה קורה, טומי?" שאלתי, השפלתי מבט לבקבוק שבידו, "שתית את הכל לבד?" שאלתי. הוא הנהן במרץ, "אל תדאג, זה לא מזיק." חייכתי חיוך עקום. "בוא, אני אקח אותך למיטה." שלחתי אליו את ידי, הוא אחז בהן והתרומם, מחייך חיוך דבילי, "הממ קשה לי לדמיין אותך בחדר המיטות קרטר." השפלתי מבט לרגע, מה שאמרתי באמת נשמע קצת סוטה. במקום זאת אמרתי - "למה?". הוא פלט נחרת צחוק, "כי אתה קרטר. אני רואה אותך בסקס הראשון שלך מסיים מוקדם מידי." אמר בחולמניות. "למה את חושב על הסקס הראשון שלי?" שאלתי מוטרד, מעשית - הסקס הראשון שלי לא היה ככה, אבל אני לא אומַר כלום לתומאס השתוי. "כי אני מדמיין אותנו." הוא אמר, הסמקתי ממבוכה, תומאס חושב עלי בחדר המיטות. תומאס רואה אותי בעיני רוחו ערום, תומאס חושב עלי בתור בן זוגו. תומאס חושב עלי כמישהו שהוא רוצה לעשות. תומאס חושב עלי. "אני לא הומו." אמרתי, לא השפלתי את עיני לרצפה שוב, זה רק יהרוס לי. "ואני לא סטרייט. אז? עדיין שכבתי עם 60% מהבנות בבית הספר הזה." הוא משך בכתפיו והתנדנד קלות. רציתי לשאול אותו אם הוא בכלל שכב עם גבר אי פעם אבל זה נראה לי מיותר. "קדימה טומי, הולכים לישון." אמרתי. הוא בהה בי שניה ואז נישק אותי. ניסיתי למשוך אותו מעליי, ובכל זאת, היה בזה משהו מנחם. חטפתי את הבקבוק מידיו ולגמתי לגימה ארוכה, הטעם האלכוהולי צרב בגרוני. "בוא. לפני שהסיירת תתחיל לפעול שוב." אמרתי ומשכתי אותו במפרק ידו. הוא צחק והלך אחרי. "תודה," דייויד אומר ומביט בי, הוא חתיך ברמות, "הייתי צריך כמה שעות שינה. לא הייתי צריך את תומאס השתוי בתור מכשול בדרך לשינה ארוכה." הוא צוחק. אני מחייך.

גרייס - "קרטר מארגן ישיבת ועידה עוד רבע שעה בספרייה. הוא רוצה שגם את תהיי שם." אני מסבירה ומתיישבת על שולחן הכיתה שבחדר.

דיוויד - אני מעביר יד בשיערי הפרוע ממילא. "טוב, אני מניח שזה אומר שאני איאלץ להתלבש. אז אתה מוזמן להיכנס. זה ייקח לי רק כמה שניות. לא אכפת לך, נכון?" אני שואל, בהתחשב בעובדה שהוא יצטרך להיות בחדר כשאני עם תחתונים בלבד. זה מעולם לא הפריע לי. לא שהיה לי מישהו שזה אמור להפריע לו, כשחושבים על זה.

איזבל - אני קמה מהמיטה ומפהקת. "בסדר." אני מתחילה להתארגן.

קרטר - אני מביט בו שניה בלי לזוז, מחפש את המילים, במקום זאת אני מוצא את עצמי מחייך ונכנס לחדר, מתיישב על המיטה של דייוויד, הקפיצים חורקים מעט כשאני מתיישב.

גרייס - "את חושבת שזה בגלל אתמול?" אני שואלת.

דיוויד - אני סוגר את הדלת, מוריד את החולצה וזורק אותה על הרצפה. "אז איפה תומאס ישן?" אני שואל ומפשפש בארון בתקווה למצוא שם משהו נקי.

איזבל - "אני מניחה שכן."

קרטר - "על השטיח."

גרייס - "אלא עם הוא רוצה להצהיר על אהבתו בפומבי."

דיוויד - "הממ." אני מוציא חולצת טי ארוכה ולובש אותה. "זוכר שהבטחתי לך שיעורים בתופים?" אני שואל ומוציא חולצה משובצת קצרה ולובש אותה על חולצת הטי.

איזבל - אני מחייכת חיוך קטן, למרות שאני יודעת שגרייס לועגת לי.

קרטר - "כן."

גרייס - "הפ כולם נורא דרמטיים." אני אומרת, "לא רע." אני אומרת ובוחנת את איזבל

דיוויד - "מתי אתה רוצה להתחיל?" אני שואל ומוריד את המכנס.

איזבל - "לא רע?" אני שואלת, מבולבלת.

קרטר - אני מסיט את מבטי מדייויד ומביט החוצה, "אממ מתי שנוח לך." אני אומרת ומידי פעם שולח מבט לדייוויד, הוא הרבה יותר סקסי בתחתונים.

גרייס - "את לבושה נחמד."

דיוויד - "כל זמן בערך שלא לומדים." אני אומר. "זה קל משזה נראה."

איזבל - "למה את נחמדה אליי?"

קרטר - אני מגחך.

גרייס - "את מתלבשת יפה. אסור לי להגיד את דעתי?"

דיוויד - "אז על מה אתה מתכנן לדבר איתנו? ומי זה איתנו? את מי הזמנת?"

איזבל - "בסדר. תודה, אני מניחה." אני מסתובבת כדי להתאפר ומציצה בה מאחורי הכתף שלי. "גם את מתלבשת בסדר. אבל לדעתי כדאי לך להרים טיפה את החגורה של השמלה."

קרטר - "על אתמול." אני אומר במיסתוריות, אני מבחין שדייוויד סיים להתלבש, "בוא נצא. היידה." אני אומר.

גרייס - אני מרימה מעט את החגורה, "אני חושבת להוריד אותה וזהו." אני אומרת

דיוויד - "יאללה." אני אומר ועוקב אחריו החוצה. "שנעצור קודם בחדרים של האנשים המיסתוריים שהזמנת?"

איזבל - "הממ.." אני מהרהרת. "תראי לי."

קרטר - "כולם יודעים." אני אומר

גרייס - אני מורידה את החגורה, זה מרגיש נחמד יותר. אני מביטה באיזבל, היא לבושה נהדר, חולצה בצבע אפרסק שעליה כתוב - 1490 בצבע בולט יותר, היא לובשת מכנס סקיני בצבע תכלת ועליונית בגוון דומה. "איך?" אני שואלת.

דיוויד - "בסדר. אתה ממש מיסתורי היום, קר'." אני מחייך.

איזבל - "יותר טוב." אני אומרת בהערכה. "אבל.. חכי שנייה." אני אומרת ומתחילה לפשפש בארון שלי. "הנה. תמדדי את אלה." אני מושיטה לה זוג נעליים.

קרטר - אני מחייך ומסדר - בפעם המיליון ומשהו - את המשקפיים. אני צריך לבדוק מה לא בסדר בהן. אנחנו יורדים לספרייהץ

גרייס - אני חולצת את נעלי ומנסה את אלה של איזבל

~~~~

דייוויד - אני מחייך לשלום לספרנית, שנראית מופתעת מעט על כך שאני ער בשעה כזו מוקדמת,אבל בכל זאת מחייכת בחזרה.

איזבל - "מושלם." אני אומרת בחיוך קטן.

~~~~

קרטר - "חביב הספרנית.." אני צוחק, כשאנחנו מגיעים לנקודה שקבענו להפגש, אנחנו מוצאים שם את ג'ונתן. ותומאס. "מה הוא עושה פה?" אני שואל את ניית'ן, "הוא-" ניית'ן מתחיל לענות אבל תומאס מתפרץ לדבריו, "לא יכולתי לתת לג'ונתן ללכת לבדו נכון?" הוא שואל. "אני בן 17, תומאס, ותודה לאל אני יודע איפה הספרייה נמצאת, אני בכנות לא צריך אותך." ג'ונתן מתעצבן, הלחיים שלו מתחילות להסמיק מעצבנות. או שאולי זה בגלל שהוא פשוט לא מרגיש בנוח בחברת תומאס. זה היה קשה לתפוס את זה, שתומאס ניסה לאנוס את ג'ונתן.
היינו בשיעור ספורט, היה זמן שחייה אז ג'ונתן השתתף בשיעור. בחוץ ירד גשם די חזק. המורה המחליף לספורט, מר בראון, שרק במשרוקית וצעק על תומאס שיתחיל לזוז, וניסה לתמרץ אותו עם המשפט הפשוט ש-"ילד עיוור עוקף אותך". לג'ונתן זה לא הזיז. הייתי מקורר וקיבלתי אישור מיוחד לא להשתתף בשיעור, תומאס וג'ונתן היו הזוג האחרון לשחות וכולם כבר היו במקלחות, חלק היו כבר בחדרים, מתכוננים לעזוב לחופשת החורף או משהו כזה. אני נשארתי וחיכיתי לג'ונתן, הוא לא היה אז יותר מידי זמן בשביל להסתדר לגמרי לבד והרגשתי מחוייב לעזור לו, וחוץ מזה מר בראון אמר לי להכניס את היד למים כמה מטרים לפני שג'ונתן מגיע לסיום, כדי להקל עליו, זה נראה לי מגוחך לגמרי - כי ג'ונתן לא נכה ברגליו - אבל לא התווכחתי. ג'ונתן תפס בידי ועזרתי לו לצאת מהמים, הוא התיישב על הגדה של הברכה, "כל הכבוד ג'ונתן," הוא טפח על שכמו של ניית'ן, "אבל אתה צריך לעשות את השחייה בפחות מדקה, אם אתה רוצה לעבור. ואין בזה הנחות." הוא אמר, "כמה עשיתי?" שאל ניית'ן. הוא התנשף במרץ, הוא לא התאמן בכלום כבר זמן רב. "דקה ו11 שניות." מר בראון לא הראה רגישות, "בחייך, זה 11 שניות. תוותר לו." העזתי לומר, "אנחנו פנימייה איכותית, מר מאייר, אם נוותר כל מי שאין לו את האמצעים להיות כאן - מה נהיה?" מר בראון במרירות, "אתה מתנשף, ג'ונתן , כדאי שתעשה יותר כושר." אמר. "אני משתדל." ג'ונתן הכניס את ידו למים וליטף את המים. לידנו תומאס יצא מהמים והשתעל עד שהתחלתי לחשוש לשלומו הבריאותי, אף אחד מהמורים לא הבחין בשינוי המוזר שחל בו, הוא היה אהוד התלמידים וחביב הבנות הפנויות. אני די בטוח שהוא לא זוכר הרבה מאותה תקופה כי הוא היה מסומם לחלוטין מרבית ממנה. "לכו להתקלח." אמר מר בראון ויצאנו משם. "למה אתה לא אומר לאמא שלך שהוא מקשה עליך?" שאלתי את ניית'ן, התעטשתי - "לבריאות." אמר ג'ונתן, "אני לא רוצה שאמא שלי תלחץ ותחשוב שרע לי ושאני מתדרדר. אני צריך לחזור לחיות את החיים. אפילו אם זה אומר שמר בראון מקשה עלי ומצפה ממני להיות תלמיד מצויין. כמו שהייתי. זה דווקא מתאים לי, אתה יודע? אני צריך להציב לעצמי מקום להגיע אליו. זה חשוב לי, קרטר." הוא אמר והניח את ידו על כתפי, מחייך חיוך מאולץ. תהיתי מה הוא עושה כדי להשאר שליו כל כך. "תחכה לי כאן, אני הולך להתקלח." אמר ונכנס לשירותים. כעבור כמה שניות הגיח לו גם תומאס, העיניים שלו היו אדומות מכלור ומהדברים שלקח. הוא חייך אליי והפריח לי נשיקה באוויר. אחרי כמה דקות של שקט התחלתי לשמוע קול יבבה מהשירותים, את קולו של ג'ונתן צועק על תומאס שיעזוב אותו, שיפסיק. פתחתי את הדלת וראיתי את תומאס מנסה לנשק את ג'ונתן, "תומאס!" צעקתי עליו וזינקתי לתפוס את תומאס ולגרום לו לעזוב את ניית'ן, "מה עובר עלייך?!" צעקתי עליו. הוא הכה אותי, הגב שלי נרטב מהשלוליות המים שהיו על הרצפה ונחבל מהנפילה לרצפה, תומאס היה חזק ממני. ניית'ן נפל לישיבה סמוך לקיר, הוא בכה ונראה המום. הדלת נפתחה ומר בראון והמורה של הבנות נכנסו לשירותים. הם כנראה שמעו את הצעקות. תומאס הפסיק להרביץ לי ושנינו הבטנו על המבוגרים. המורה רצה לעבר ג'ונתן והעמידה אותו, מרגיעה, "מה הולך פה?" שאל מר בראון בקריאה רמה. תומאס קם ממני ואני הנפתי את עצמי לעמידה, המים חלחלו לי מתחת לבגדים. שילבתי את ידי, מרוב הכאב של הנפילה כאב לי לעמוד זקוף, "הייתי בחוץ ושמעתי את ג'ונתן צוחק. נכנסתי ומצאתי את תומאס מנסה ל... לא יודע מה... את ג'ונתן." אמרתי ונשענתי על הקיר הקרוב ביותר. תומאס הביט בי במבט מלא שנאה, "תומאס, יש לך גרסה אחרת לסיפור?" שאל מר בראון, העפתי מבט בג'ונתן שהחל להירגע, חייכתי אליו חיוך קטנטן. "לא אדוני. ואני חושב שהמילה שקרטר חיפש היא 'אנס'. שלוש אותיות. זה שורש." אמר תומאס בפשטות. "תתארגן על עצמך ותגיע למשרד שלי." אמר מר בראון לתומאס, הוא בחן אותו במבטו, "ותלך לפני שאתה בא אל המשרד שלי למרפאה, שיקחו לך בדיקות דם ושתן." הוסיף. "אין בעיה, מר בראון." תומאס חייך ונכנס למקלחת. "קרטר, אני מבין שנפגעת." הוא פנה אליי, "כן אדוני. אבל שום דבר חמור." אמרתי והשתדלתי לחייך. "זה לא נראה כך." אמרה המורה לספורט, "לך למרפאה." היא ציוותה בסבר פנים חמור. "אבל.. ג'ונתן.." התחלתי להמתקח. "למרפאה, עכשיו. אני אדאג לג'ונתן." היא אמרה, ג'ונתן רעד מקור או מלחץ. חייכתי אליו בסלחנות ויצאתי משם. אח"כ הכל הוא היה יותר מהיר, תוך יום וחצי תומאס הופנה לפנימייה אחרת ל"מופרעים" נקרא לזה כך. ג'ונתן לקח יותר כדורים נגד דיכאון והרגעה מאי פעם ונשארנו שוב. רק שנינו.
אני יודע שג'ונתן לא סלח לתומאס, או מתכוון לסלוח לו. אני מחייך אליו שוב בסלחנות. "תומאס, זה שיחה פרטית." אני אומר. תומאס מושך בכתפיו, "אני חלק מהקבוצה, לא?" הוא שואל.

גרייס - "הן קצת גדולות עלי." אני אומרת